ילד יהודי בימי השואה האיומה, שהה אצל משפחה נוצרית בכפר בליטא.
תמורת זה, היה מוטל על הילד לשמור על צאן המשפחה.
יום אחד שהה הילד עם הכבשים במרעה, ולפתע פרצה שריפה.
כאשר התקרבו הלהבות היה בטוח הילד שהעדר יקלוט את הסכנה וימלט כולו לצד השני.
אך הכבשים במקום להימלט, המשיכו הלאה "כמו עדר" ובסמוך לאש החלו לטפס אחת על השנייה, לרמוס ולהירמס ולהיפגע מאש הלהבות.
הילד קלט שכדי להציל את הכבשים, אי אפשר לסמוך על העדר. אלא יש לנתק כל כבשה בפני עצמו למקום מבטחים.
לימים צמח הילד, הלא הוא: הגאון ר נתן שלומן זצוק"ל מראשי ישיבת סלבודקא.
ומוסר השכל עמו:
כאשר ישנה סכנה חינוכית. אי אפשר לסמוך על ה "עדר".
כי עדר כמו עדר אינו בורח מהסכנה אלא נרמס ונדחף אחד על השני לתוך הלהבות הלוהטות.
כדי להציל – מוטל עלינו לתפוס כבשה, כבשה.
כלומר: בחור, בחור. – למלט אותו למקום מבטחים, ליישב אותו, ולהעמידו על מקומו ולא לסמוך על חכמת ההמונים.
בפרשתנו למדנו: עם ישראל כמו עדר הלך להתגייס, להיות מעבדי פרעה.
ושבט אחד עומד נגד הזרם – שבט לוי.
גם אנו כאשר אנו נראה סכנה רוחנית. והעם אינו שת ליבו, וזורם עם הסכנה. עלינו להימלט למקום מבטחים. ונקיים מאמר הפסוק ביהושע: "ואנוכי וביתי, נעבוד את ה'." ללא קשר למה שכל הסביבה עושה.
הלוואי שנזכה להיות מהבוחרים בדרך האמת, ללא סיבת העדר. ונבחר בדרך הישר והטוב.
