בראשית.
עברנו את ימי הרחמים והסליחות, סוכות, שמחת תורה. ושוב הגענו לבראשית.
הגאון ר' יצחק הוטנר היה אומר שלא אומרים 'עברנו' את החג, אלא 'התווסף' לנו חג סוכות, וע"ז הדרך.
והנה, כעת, אנו באים, מרוממים יותר שוב לתחילת התורה. עם מטען של כוחות רוחניים שהתווסף לנו, ועם הקבלות שקיבלנו ושרוצים אנו להחזיק בהן מעמד.
והנה – בראש השנה התרוממנו, יום כיפור – ישתבח שמו, גם סוכות עבר יפה.
ופתאום, לאחר כל העלייה הזו, אנו שבים לחיי היום יום האפורים – קשה ביותר.
ואנו תמהים: כמה הזדרזנו למצוות החגים, ופתאום כעת אנו מפספסים חלילה הלכות, שיעורי תורה וכו'. היאך נחזיק מעמד ביום יום, בשגרה, לא בזמנים מיוחדים ומצוות מיוחדות כסוכה. ד' מינים וכו'. והרי כל אחד רוצה להתחזק גם בחיי היום יום, ולרומם גם אז את משפחתו.
השבוע, ביום היארצייט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, פתחתי את ספרו 'קדושת לוי' וראיתי בפרשתנו פר' בראשית עה"פ "ונהר יוצא מעדן" את הדברים הבאים:
הרב מביא את המשנה באבות "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" והוא תמה ושואל: אם אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות. אם כן כיצד אומר התנא "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" מהיכן אדע מהי המצוה הקלה ומהי החמורה?
ומבאר הקדושת לוי:
כשיהודי עושה מצוה, זה גורם לנחת להשם יתברך, כאדם שרואה את בנו משיג איזה דבר חכמה. הוא מבין שבנו מבין עניין, ולכן הוא חפץ לחדד את בנו ולקדם אותו יותר, מרוב ההנאה שיש לו.
כן השי"ת יש לו הנאה רבה כשאנו מקיימים מצווה והוא שולח לנו מצווה נוספת.
וזהו שנאמר: "ונהר יוצא מעדן". 'נהר' – הוא השפע, 'יוצא מעדן' – היינו מהתענוג. ומהתענוג שיש להקב"ה באה ההשפעה – "להשקות את הגן".
לכן, כשיש מצוה שאנו מרגישים כלפיה שיש עוד זמן ואפשרות לקיימה, והיא איננה מצווה חולפת כסוכה, אנו נוטים לזלזל בקיומה בזריזות. וזו תחושה של מצוה "קלה", כגון: לימוד תורה שאם אינו לומד בשעה זו, יכול הוא ללמוד בשעה אחרת. ואילו מצוה "חמורה" נתפסת בדעתנו כמצווה שאינה אלא פעם אחת בשנה, או מצוה נדירה.
ועל כך מזהיר התנא: ההשפעות מהמצוות הם כבר ממצוה קלה. וכבר במצוה קלה יש להיזהר.
הבה נאמץ לנו הנהגה זו כבר מראשית השנה ונעריך נכונה את כל המצוות, הן הנראות לנו כ'קלות' וכל שכן ה'חמורות' ונזכה על ידי כך למתן שכרן של מצוות.
