סיפר מו"ר ועט"ר מרן עמוד ההוראה הראשון לציון הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א:
בחודש שבט שנת תשט"ו, נולדה למרן רבינו הגדול זצוקללה"ה, בת שביעית אשר נקראה בשם "רחל". בערב הגיע הרופא ולאחר בדיקה יסודית קבע כי התינוקת סובלת ל"ע מבעיות בלב. "התינוקת לא תאריך ימים, היא תמות בעוד זמן קצר. אני מציע להפסיק להאכיל אותה", אמר הרופא לרבנית ע"ה.
כמובן, הרבנית לא נתנה את דעתה לעצתם של הרופאים, היא מצדה התמסרה ככל שיכלה לתינוקת הזעירה והמיוסרת, ולא נתנה לבעלה הגדול שיישא בעול, כדי לא לבטל אותו מלימוד התורה ומזיכוי הרבים. פעם אפילו גער בה הרופא בכעס: "בפעם הבאה אני רוצה לראות כאן את בעלך!", אך היא לא שתה את ליבה לדבריהם.
והנה לאחר שלשה חדשים מצב התינוקת החמיר, ובל"ג בעומר תשט"ו נפטרה התינוקת. מרן באותה הזמן היה מוסר את שיעורו הקבוע בבית הכנסת "שאול צדקה", והנה לפתע הגיע שליח ומסר למרן באמצע השיעור את הבשורה הרעה.
מיד סגר מרן את הספר ואמר: "ברוך דיין האמת. ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". אך מיד כשירד, הלך לכיון האיש שמסר לו את הבשורה ואמר לו: "מדוע בישרת לי את זה, כעת אני אונן ואיני יכול להמשיך ללמוד וללמד, מה זה היה בוער, יכול היית לומר לי לאחר השיעור".
התלמידים שהסתופפו במחיצתו לא ידעו את נפשם, כעת מרן נמצא באבל על בתו, וכל מחשבתו על ביטול תורה, זה היה מוסר מאלף עבורם מהו ערך ניצול הזמן וערך התורה.
(שר וגדול).