אתר "מורשת מרן" מגיש ריאיון מיוחד עם הרבנית רות יוסף, אשת חבר למרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון הגדול רבינו יצחק יוסף שליט"א, הדרכה מעשית כיצד לטפח בית של תורה ולעמוד לצידו של גדול • רות אוזן
את הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, כולם מכירים. ספריו מפורסמים בכל אתר ואתר, כמעט ואין בית יהודי שאין בו את ספרי "ילקוט יוסף". גם בבתי הכנסת ובבתי המדרש ברחבי תבל, אף במקומות הנידחים ביותר, מוצאים ספרים אלו מקום של כבוד. וזאת לבד משיעוריו המפורסמים והבהירים בכל אתר ואתר.
מאחורי איש גדול עומדת אישה גדולה, אומרים העולם. "מאחורי" דוקא, מבלי פרסום ויחצון. הכל מתוך הבית פנימה, נסתר מעין כל. צניעותה-ענוותנותה, הם גדולתה.
יצאנו לבדוק ולדלות מעט מדמותה הגדולה מאידך, והצנועה מהצד השני, של הרבנית רות יוסף, אשת חבר למרן הראש"ל שליט"א. שמענו ממנה על גדלותו של הרב, היסטוריה, התנהלות בחיי היום יום מראשית הדרך, ובין הדברים הבנו כמה היא גדולה מצד עצמה, חכמת נשים בנתה ביתה – כפשוטו.
הדביקות בה', וההישענות עליו מתבטאים בכל משפט שני שלה. "לעשות רצונך אלקי חפצתי", ממש, בענווה והידיעה שה' הוא זה שמנהל את החיים, ומסדר אותם בצורה הטובה ביותר.
*
כנשים הרוצות להקים בית של תורה, לדעת כיצד לתמוך בבעל שינצל את כל הפוטנציאל שלו ולהוציאו מהכוח אל הפועל, להיות "עזר כנגדו". רצינו לבדוק ולהתחקות אחר המקור, אחר אשה גדולה, כזו שעשתה את הדבר בצורה הטובה ביותר.
פנינו אל הרבנית, הסברנו לה את חשיבות העניין וביקשנו לראיין אותה. היא הסכימה "באהבה ובשמחה", כלשונה. למרות צניעותה, ובריחתה כל השנים מאור הזרקורים, הסכימה למלאת את משאלתנו, לשוחח עם גדולה העומדת לצידו של גדול…
*
את הריאיון ערכנו בביתה הצנוע בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים, שם מתגוררת הרבנית יחד עם בעלה הגדול במשך קרוב לארבעים שנה. בית שבין קירותיו הצטברו להן אלפי שעות התמדה בתורה, ובו נכתבו למעלה מחמישים ספרים שהאירו את העולם.
בשעה המיועדת מראש דפקנו בהתרגשות, אני ומספר נשים מצומצם, על דלת הבית בו יוצאת הוראה לכלל ישראל.
הרבנית פתחה את הדלת במאור פנים, כאשר חיוכה הנצחי והמלבב נסוך על פניה, קיבלה אותנו בחביבות שהפיגה ממנו במעט את ההתרגשות המאבנת, לא בכדי הוא לדבר עם אשה אשר כזאת. והאמת, שהיא נתנה לנו להרגיש כמו בבית.
את הריאיון פתחנו בדברי הערכה לרבנית שהסכימה לקבל אותנו אל ביתה, ולשוחח על החיים לצידו של פוסק הדור.
*
קודם כל תודה רבה לרבנית על ההיענות לבקשתנו. רצינו להוקיר את הרבנית על עצם היותה האישה הגדולה שמאחורי האיש הגדול, שידעה לנווט את ספינת הבית שהפך במשך הזמן לתל תלפיות…
אנו רוצות בעז"ה לבנות את ביתנו בתשתית של חיי תורה שמחים ואמיתיים, אנו רוצות להיות תמכין דאורייתא ולהיות לעזר לבעל תלמיד חכם. רוצות לדעת איך חיים כאלו חיים אמיתיים, מה זה דורש מאיתנו בחיי היומיום, איך עושים את זה במבט לאחור…
ולכן ביקשנו לראיין אשה גדולה, אישה שעמדה לימין בעל ת"ח שהפך ברבות הימים לגדול הדור. כידוע, יהודי אינו גדל ביום אחד אלא בעמל וביגיעה, ומה גם שאישה גדולה המטפחת אותו היא זו שעוזרת לו לגדול.
נשמח לשמוע מהרבנית כמה נקודות בנושא זה. אך נתחיל ברקע:
הרבנית: "נולדתי לבית משפחת עטיה. בראש המשפחה עומד אבי המקובל ר' רחמים עטיה שיחי'. משפחתינו התברכה באילן יוחסין מפואר", אומרת הרבנית ומראה לנו ספר יוחסין מפואר שיצא לאור בשנים האחרונות. "גדלנו בשכונת נחלאות באוירה פשוטה שמכבדת כל אדם באשר הוא. הערך הגבוה שהונחל בבית הורי הוא ויתור ונתינה, תמיד לחשוב על השני ולתת לו את אשר זקוק…".
כבר בבית ראינו את אמא שלי מוותרת למען לימוד התורה של אבא, זה השפיע עלי מאוד, ונתן לי את הידיעה שגם עלי לוותר בביתי שלי. לדוגמה, בפסח בבית הורי היו מחליפים את כל הכלים בפסח, אחרי החתונה הרב אמר שכלי זכוכית מותרים, ואין צורך להחליף לכאלו המיוחדים לפסח… מה שהוא אמר עשיתי, אפי' שהדבר היה לי קשה מפני שלא הורגלתי כך.
נתחיל בכך כשהרבנית הייתה נערה. בדורנו כמעט כל בחורה רוצה בחור שישב וילמד וההיצע בציבור הוא רב, האם כך היה גם בתקופת השידוכים של הרבנית? האם הרבנית יודעת להצביע על שאיפה, מעשים ע"מ לזכות להיות אשה לאדם גדול בתורה?
הרבנית מחייכת בענווה ואומרת: ב"ה זכות של ה', אני מרגישה כל הזמן שהקב"ה איתי. אני אומרת גם לנכדים שלי, ללמוד בבית ספר זו חובת השעה. אך העיקר שיהיו מידות טובות ויראת שמים, לא מתחתנים ומראים את התעודה. שאיפה של כל בחורה זה לעצב אישיות לקראת חיי תורה.
איך הרבנית הכירה את הרב?
מרן הרב עובדיה היה בחתונה של אחותי הגדולה ושאל אם יש עוד אחות במשפחה, אמרו לו שכן אך היא רק בת שש עשרה, ואמר שלא איכפת לו לחכות עוד שנה, הוא אהב את הפשטות של הבית של ההורים שלי.
אנחנו מצידנו ראינו בית טוב, בית של גדול הדור. אמרו לי שהרב הוא בחור טוב עם מידות טובות. הוא בזכות עצמו, תמיד הוא למד, ותמיד רצה ללמוד.
הפגישה הראשונה שלנו הייתה בביתו של הגאון הצדיק רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל, היה לו קשר טוב עם מרן זצוק"ל. אחרי הפגישה הרבנית שרעבי ליוותה אותי. בתחילה הייתי מאוד ביישנית, אחר כך זרמתי.
בגיל 17 התחתנתי, הרב היה בגיל 24. הייתה חתונה המונית בבית הכנסת הגדול בירושלים, ואחר כך הסעודה הייתה במלון המרכז. אחרי החתונה הרב אמר "אני לא צריך כלום, רק להביא את הבגדים". גרנו חצי שנה בדירה של הרב עובדיה ברחוב אלקנה (הוא היה נותן את הדירה חצי שנה לכל זוג במשפחה שהתחתן עד שיתבסס), עד שקנינו דירה. גרנו ברחוב חנה ואז עברנו לפה, לסנהדריה מורחבת. כשבחרנו את הדירה, הגענו, הרב הסתכל, ראה שיש חדר לימוד ומיד אמר שהדירה בסדר, לא עניין אותו גשמיות…
הרב רצה רק ללמוד, אף פעם לא התערבתי לו, הוא לא היה עושה קניות, לא רופאים. הכל עשיתי לבד, לפעמים הרב היה מנדנד קצת את התינוקות…
למה לא עירבת אותו?
למדתי דוגמה אישית מאמא שלי. בזמננו לא היה מושג כזה להפריע לבעל, כמה שפחות להפריע, זה מה שראיתי מאמא שלי. לא להראות לבעל שקשה, וגם לא להפריע לו, הוא יושב ולומד, וזהו. לא הייתי מפריעה לו. גם היום בלילות שבת, באים אנשים ללמוד אחרי הסעודה עם הרב, היו אומרים לי "מה לא מספיק לך כל השבוע שיש אנשים בבית, על כל המשתמע מכך…?!". אבל זה לא מפריע לי, הוא רוצה, למה שאפריע לו?!
כשהילדים גדלו הסברתי להם, זה אבא, הוא רוצה את זה, זה המוטו שלו. צריך להבין את השני, כמו שלמדתי מאמא שלי… תמיד רציתי שיהיה לו טוב. אשה צריכה תמיד לפרגן לבעל, להתמסר! לא לומר אף פעם "קשה לי", "אין לי כח", אם רוצים באמת, בורא עולם שולח סיעתא דשמיא!
תחילת שנות הנישואין, אישה צעירה, ילדים קטנים, איך הרבנית הסתדרה? הרי ידוע שהרב היה ראש כולל ולאחמ"כ ראש ישיבה, ובכלל כתב מעל 50 ספרים, לאורך השנים איפה הרבנית היתה במקום הזה?
הרב היה מאוד מעורב עם הילדים, שומר עליהם אך רק מנדנד אותם, לא מחליף. פעם קרא שילד לכלך, הרב לקח אותו לשכנה… ה' נתן לי כוחות נפש, אין אצלי את המילה "קשה", קשה יש בלחם ובסוף גם אוכלים אותו. אני אומרת לפעמים לנכדים, לא אומרים "אין לי כח"… לכו תראו בבית זקנים מה קורה. גם כיום הרב מאוד מעורב עם הילדים והנכדים במיוחד אפשר לראות בשלחן שבת, כל ילד בתורו אומר חידושים.
להיות אישה לבעל שעסוק כל כולו בזיכוי הרבים זהו לא דבר פשוט, אילו ויתורים והתמודדויות יש? איך הרבנית התמודדה עם זה? (אירוח אנשים שונים בשעות לא שעות, הכנסת אנשים נכבדים ודאגה לכיבוד בהתאם, טיסות וההיעדרויות רבות של הרב מהבית…).
יש התמודדויות שונות. תמיד נתתי לו ליסוע או לטוס, לא ביקשתי ממנו שיקח אותי, לפעמים הוא לוקח אותי איתו לטיסה. אך באופן כללי פרגנתי לו שיסע והייתי גם עובדת, הרב מאוד רצה שאני אעבוד, שתהיה פרנסה. ב"ה מצאתי עבודה, ושלושים ושמונה שנים עבדתי באותה עבודה ובאותה מישרה, לא חיפשתי להתקדם. הייתי מרגישה עם זה הכי בנוח. לא מתערבת לו בכל העניינים של הספרים, אני יכולה להגיד את דעתי בעינינים שונים, אבל לא מעבר לזה.
כשאני שומעת לפעמים כשבאים אנשים ומדברים על פוליטיקה, אני בורחת כמו מאש, לא רוצה לשמוע, מוסיף דעת מוסיף מכאוב. אני רוצה להיות שמחה. אני יודעת שה' לא רוצה שאתעניין בזה. לרב יש על זה ראייה של גופי תורה, אבל זה לא קשור אלי. צריך לחשוב רק מחשבות טובות, ולראות טוב, להיות אמיתי עם כולם. אני לא אוהבת פוליטיקה ולא כלום, רק שירים או שיעורים של רבנים שונים, זה טוב ומועיל.
חלק מהילדים שלי לא רצו שהרב יבחר לרב ראשי, אמרתי להם שאני מבינה אותם, אבל ה' רוצה, גדלנו כך שנתנו לנו להתמודד. ואם זה מה שה' רוצה, אז זה טוב.
הרבה פעמים שמו בתיבת הדואר מכתבים נגד הרב אף בצורה מפחידה, מיד לקחתי וקרעתי. אני לא מפחדת, לא רציתי שהרב יראה את זה. לא מראים לו דברים כאלו גם בלשכה, הם דואגים לו ושומרים עליו שם כי הוא גם הבן של הרב עובדיה, הוא כל המורשת שלו…
יש גם את ההתמודדויות מול אנשים שדופקים על הדלת של הבית ורוצים את הרב. פעם אחת הגיע מישהו מאילת, דפק, והרב לא יכל לקבל אותו, זה מאוד קשה לאמר ליהודי שמחכה בדלת "הרב לא יכול", אך עם הזמן למדתי לדעת לאמר 'לא'. זו עבודה וה' נותן כוחות. כי אני מטבעי אוהבת לרצות, אך יש גם את הרב שצריך לדאוג לו.
הבית שלי זה של כולם, אין פרטיות. באופן כללי באים הרבה אנשים, אך אני מסתגרת במטבח ומבשלת או שאני נמצאת בחדרים. לאחרונה שמתי וילון בפתח הפרוזדור… צריך לדעת לא להתלונן, זו בחירה של הבנאדם.
מה נותן לרבנית את הכח לתמוך בצורה כזו שהיא מעבר לנורמה?
צריך לדעת שהכל מאת ה' ולהודות ה'. זה עשרים וארבע שעות הודיה, לפעמים אני שומעת שגם הרב אומר זאת לעצמו אחרי שמחזק אנשים ומצד שני יודע מה זה החיים. "ה' תודה רבה", זה כבר בתת מודע, לחיות עם ה' כל הזמן זה מאד ממלא ונותן כח. מתוך שינה אתן יכולות להעיר אותי ואדקלם לכן זאת. אני כל הזמן משננת "חוץ מבורא עולם אין כלום".
אם משהו מפריע באופן כללי, אפשר לשבת על כוס קפה ולהגיד "הפריע לי כך וכך…". אנחנו הנשים צריכות להיות תלמידות, ללמוד את זה כל הזמן. להכיל, זה הקב"ה א"א להבין את זה. צריך להרפות, לעשות הכל בשמחה.
אחיות שלי מאוד טובות ותומכות, פעם בחודש אנו מתאספות קוראות תהילים ולומדות שם שתי הלכות מ"אוצר דינים לאישה ולבת" של הרב, וכן מתחזקות יחד. לפני כמה שנים אחותי לא הרגישה טוב והיתה חולה מאוד, מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מברך אותה ובוכה איתנו. זה דבר שמאד מחזק ונותן כח…
צריך תמיד אמונה, למה? כי ה' עשה את זה. גם אם משהי אמרה לי משהו לא נעים, זה הקב"ה שאמר לה להגיד… ואם ה' ברא ככה את האדם, אני אלך נגד ה'?!
איך אישה ממלאת עצמה במשך השנים?
רוחניות. אני למשל בבוקר אומרת את כל התפילות שלי, ללא טלפון ומפריעים, זה פשוט סיעתא דשמיא, זה ממש גן עדן, זה ממלא אותי, זה רוחני. אחרי שאני גומרת, אני מכינה לרב ארוחת בוקר. בתפילה, זו עבודה לנתק את הטלפון, להתנתק מכל מפריע, זה קשה בהתחלה, אבל אני מרגישה סיעתא דשמיא לאחר שאני עושה את זה. באופיי אני אוהבת לרצות את כולם. הייתה לי תקופה שהייתי עונה הרבה לטלפון, ואם לא הייתי עונה היו כועסים. מצפים שאתייחס לכולם ואני מאוד משתדלת, אך צריך להפריד ולתת לנשמה זמן לעצמנו. בבוקר המכשיר על רטט ואז אני לא שומעת, א"א גם זה וגם זה…
תאמרי במוח שלך בכל מצב: את טובה. להיות אשה שמחה = להיות אשה מאמינה, לחשוב רק טוב! על האישה להיות יציבה ולא תלויה. חוסן פנימי ונפשי, להרגיש מוגנת, הכל ממנו. כל אדם בשביל יציבותו צריך משענת, אך משענת צריכה להיות רוחנית – ה'. ה' רק אתה יכול לעזור, חוץ מהקב"ה אין כאן כלום. צריך להיות מחוברות לריבונו של עולם, בטרייה עובדת רק כשהפלוס והמינוס מתחברים, ככה זה עובד, תקע ושקע מזרימים חשמל רק כשמחוברים.
בהמשך לנושא של כתיבת הספרים של הרב, כמובן שבבית כזה חייתם את נושא ההלכה בכל מהלך החיים, בבית שיש בו פוסק און ליין. האם הדבר פגש את הרבנית בחיי היומיום במענה לאנשים שהתקשרו לבית לשאול והרב לא היה או לא להטריד את הרב?…
לפעמים היו שואלים הלכות שאשאל את הרב, הייתי רושמת את השאלות ושומרת לזמן מתאים כשהרב פנוי ואז הייתי שואלת אותו, כשלא מפריע לו, שומעת מה שהוא אומר, ומחזירה תשובה לשואלים.
מה יש לרבנית להגיד לנשים לגבי לימוד ההלכות הקשורות להן כמו "אוצר דינים היומי"?
בזמן הפנוי, לא לאמר לנשים ללמוד בכח… ברור שצריך לקרוא, לדעת, אך אי אפשר בכח. ברוגע, בזמנה הפנוי, כמה זמן זה לוקח. אנחנו – כל האחיות, כל ראש חודש לומדות שתי הלכות באוצר דינים לאישה ולבת, כמו שאמרתי. בבוקר אני לומדת הלכה יומית.
ב"ה הרבנית זכתה שילדיה יגדלו על ברכי התורה ואף הוציאו ספרים וזכו להיות ראשי ישיבות. רוב הזמן האישה היא זו המגדלת את הילדים. האם הרבנית יכולה להצביע על מוטיב מסויים שאותו החזיקה הרבנית בחינוך ילדיה לחיי עבדות ה' אמתית וחיי תורה פוריים?
צריך מידות טובות, לאהוב אותם בכל מצב, חום ואהבה. זה קל להגיד, אך בפועל זה קשה ליישם. זו השיטה בחינוך הילדים. כשהילדים היו קטנים – עבדתי, אך בזמן שהייתי איתם זה היה רק להיות איתם. יש כאלו שנמצאים כל היום בבית אך לא באמת נמצאים עם הילדים…
חשוב ביותר להחדיר לילדים את הערך של התורה, את הערך של המידות הטובות ובעיקר את היראת שמים…
הרבנית מרגלית יוסף ע"ה
ככלה של הרבנית מרגלית ע"ה, הרבנית ראתה את אישיותה והתנהלותה בחיי היומיום, מה יש לרבנית לספר לנו עליה?
מאוד אהבתי אותה, כשהיו מדברים על "חמות וכלות" לא הייתי מבינה מה הבעיה. מאוד אהבתי אותה, היא הרגישה איתי בנח, היא הייתה מספרת לי הכל.
הרבנית מרגלית הייתה בת של תלמיד חכם, הגאון הצדיק חכם אברהם פאטל זלה"ה, והיא היתה מכבדת מאוד את הרב עובדיה, בכל מצב, היא הייתה מאוד אמתית, הייתה אישיות. בחגים הייתי באה לעזור לה, וגם כשהרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה בחודש אלול יוצא לעצרות גם הייתי משתתפת בתורנות.
מהרבנית מרגלית ניתן ללמוד מהי אהבת תורה אמיתית בלי לגלוש לדברים אחרים, לאהוב את התורה, לכבד, להוקיר רק אותה!
הרבנית תוכל לתת לנו רקע תשתית לקניית אהבת תורה בקני מידה כזה? איך חיים את אהבת התורה? נשמח לקבל עצות לחיים של תורה מידות טובות וענווה כמו של הרב והרבנית….
החיים הם לא רשימת מכולת שעוברים אחד אחד ומסמנים וי מה עשינו, מה לא עשינו. צריך תמיד לעבוד על עצמנו ולהיות תמיד עם הפנים קדימה, להסתכל ולחשוב איך להיות יתר טובים, יותר מכבדים. להכניס לראש ולשנן כל היום, אנחנו בעולם הזה אורחים ומטרת חיינו להתגבר ולהתמודד עם קשיים ולצלוח ולעלות מעלה מעלה.
אם יש לבנ"א משהו שהוא נורא מוקיר ומעריך, שיקח את רמת התיקרה שלו לדבר זה, ויכפיל פי כמה וכמה להוקרת ואהבת התורה! יאהב את התורה בכל לבבו כי היא עיקר החיים.
לאהוב את הזולת איתם אנו חיים ביום יום, ויהיה לנו טוב אם נאהב אותם.
לסיום, האם יש לרבנית מסר להעביר לנו בתור נשים הרוצות להקים בית של תורה, לעבוד את ה' וליישם היעוד שלנו בעולם בשמחה ובאהבה.
להפעיל את הראש כמו מערכת סינון, ה' נתן לנו את הכוחות לעשות זאת. מה שלא צריך לקחת ללב להוציא מהלב, להיות נקיים. תמיד לחשוב טוב. להוציא את הרע כדי שגם עלינו לא יהיה רע ושלא יהיה רע לנו. החיים הם מסלול עליה, והעליה קשה. מתאמצים משתדלים, הדרך תלויה בנו! אנו יכולים לעצב את החיים שלנו, להשתדל תמיד לחייך, לומר תודה בלי הפסקה, לאהוב את הזולת ואת ה' יתברך!
ובעז"ה אנו בני מלכים ה' מסייע לנו ומוליך אותנו ורוצה רק להיטיב איתנו!
אנו מודות לרבנית על ההיענות והזכות שנפלה בחלקנו להסתופף תחת קורת בית זו יחד עם הרבנית, אנו מודות על הראיון הנפלא והמחכים, הלוואי ונזכה גם אנו…
*
אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך, אמרו חכמינו. במהלך הכנת הכתבה נסיתי להעביר את הרגשות והתובנות ככל אשר יכולתי משיחה מרוממות כבת שעתיים עם אשה גדולה שכזו. אך הרבה דברים לא ניתן להעלותם על הכתב, אלו דברים שיש להבין בין השיטין.
מבין דברי הרבנית הובן, כי כל אחת יכולה לזכות לזה, רק שתדע לנכס לעצמה את בינת הלב. לכבד את בעלה ביותר מדאי, כדברי הרמב"ם, אוהבת את תורתו – שלו, בדרכו, ורק לעמוד מן הצד ולסייע ולעשות רק מה שיש ביכולתה לעשות.
