בהיות מרן רבינו הגדול זצוקללה"ה גר בפתח תקוה שם כיהן כדיין, בשכנותו גרה משפחה שלא אהבה בלשון המעטה את "החרדים המשתמטים", בכל עת שבני משפחה זו היו רואים את מרן או מי מילדיו, היה מבט של בוז ולגלוג ניצת בעיניהם, אך מרן תמיד היה מאיד פנים לכל.
והנה, שלשה חודשים אחר שהגיעו לפתח תקוה פרצה מלחמת קדש, ראש אותה משפחה גוייס לצבא, בטרם עזב את הבניין עוד הספיק לחרף ולגדף את "החרדים" המשתמטים אשר אינם תורמים מאומה למדינה ולא יוצאים להילחם"…
באחד הימים פגשה אשתו של אותו האיש את הרבנית, ואף היא הטיחה בה האשמות דומות, הרבנית מצידה ניסתה להסביר לה בנועם את תפקידם של בני הישיבות, וכבדרך אגב ציינה שבעלה הרב מכהן כדיין בעיר.
"בעלך דיין?! דיין זה כמו שופט – הלא כן?!", פקחה אותה גברת זוג עיניים תמהות מול הרבנית, אז חלחלה לתודעתה כי "הרב החרדי" שגר בשכונתה הוא אישיות נעלה ומרוממת מעם… כל אחד מבין בשפתו ובדרכו, ומאז החלו לרכוש כבוד לרב ולמשפחתו.
(משוש תבל).
