בהיות מרן זיע"א גר בפתח תקוה שם כיהן כדיין, בשכנותו גרה משפחה שלא אהבה בלשון המעטה את "החרדים המשתמטים". בכל עת שבני משפחה זו היו רואים את מרן או מי מילדיו, היה מבט של בוז ולגלוג ניצת בעיניהם. אך מרן תמיד היה מאיר פנים לכל.
והנה, שלשה חודשים אחר שהגיעו לפתח תקוה פרצה מלחמת קדש. ראש אותה משפחיה גויס לצבא, בטרם עזב את הבניין עוד הספיק לגדף ולחרף את "החרדים" המשתמטים אשר אינם תורמים מאומה למדינה ולא יוצאים להילחם"…
באחד הימים פגשה אשתו של אותו האיש את הרבנית, ואף היא הטיחה בה האשמות דומות.
הרבנית מצדה ניסתה להסביר לה בנועם את תפקידם של בני הישיבות, וכבדרך אגב ציינה שבעלה מרן זיע"א, מכהן כדיין בעיר.
"בעלך דיין?! דיין זה כמו שופט, לא?!", פקחה אותה גברת זוג עיניים תמהות מול הרבנית, אז חלחלה לתודעתה כי "הרב החרדי" שגר בשכנותה הוא אישיות נעלה ומורמת מעם… כל אחד מבין בשפתו ובדרכו, ומאז החלו לרחוש כבוד לרב ולמשפחתו.
(משוש תבל).
