יהודי היה בירושלים, שסבל רבות מכאבים קשים ברגליו. הוא פנה להתייעץ ברופאים רבים, ניסה תרופות וטיפולים שונים, אבל לא נמצאה ארוכה למחלתו. בצר לו, הגיע לביתו של מרן כדי לבקש את ברכתו.
"בני, אולי עשית בעבר משהו למישהו? האם זכור לך כי פגעת אי פעם באיזה אדם?" שאל מרן לאחר ששמע את בקשתו.
היהודי דמם, וקימט את מצחו במאמץ להיזכר. "לא", הוא אמר לבסוף, "איני זוכר דבר".
אבל מרן לא הרפה. "נסה להיזכר", הוא ביקש, ולפתע האיר זיכרון ישן במוחו של היהודי. "אני זוכר כי בהיותי ילד צעיר מאוד, היה בכיתתנו ילד שמחמת העוני היו נעליו קרועות. אני הייתי בין הילדים שלגלגו עליו וצחקו למול הפיות שפערו נעליו".
"אם כן", אמר מרן, "חפש את אותו ילד ובקש ממנו מחילה".
"אבל איך אמצא אותו? הדבר היחיד שאני זוכר הוא ששמו יוסף", הביט בו מרן בעיניים חודרות ואמר: "הבט בי, אני יוסף ואני מוחל לך! מחול לך! מחול לך!" אחר ברכו בברכת רפואה שלימה, ואכן הכאבים הלכו ללא שוב.
(שר וגדול).
