עוד בעניני חושן משפט


א. שתי מכוניות הנפגשות זו עם זו ואין מקום מעבר לשניהם ברוחב הכביש, יש לנהוג בזה כפי חוקי התנועה. ואם אין דבר קבוע בחוק יש לתת לאוטובוס ציבורי את זכות הקדימה לעבור, ואח"כ יעבור הרכב הפרטי. והעיקר בזה לוותר אחד לרעהו, ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על פי הדין דוקא.  [בסנהדרין לב: נאמר על כיוצא בזה בשתי ספינות עוברות בנהר, ופגעו זו בזו, ואם יעברו שתיהן בבת אחת הרי הן טובעות, ואם יעברו בזו אחר זו שתיהן עוברות, וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון, או בכל מקום שהכביש צר, ומימין ומשמאל תהום, ואין מעבר אלא לאחד מהם, כיצד ינהגו? אם היתה האחת טעונה והאחת אינה טעונה, תידחה זו שאינה טעונה מפני הטעונה. אם היו שתיהן טעונות, או שתיהן אינם טעונות, הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו. ועל זה נאמר צדק צדק תרדוף, אחד לדין ואחד לפשרה. וכן נפסק בש"ע (חו"מ סי' ערב סי"ד). והסביר הנצי"ב בשו"ת משיב דבר, שבאו לומר לנו שאפילו אם האחת חזקה יותר, אינה יכולה לעשות דין לעצמה לעבור תחלה לפי המונח "כל דאלים גבר", אלא יש ללכת לפי כללי הצדק והיושר, שהטעונה תעבור תחלה. ונראה שאם אחת המכוניות היא של רכב ציבורי והשניה מכונית פרטית, יש להעדיף את הרכב הציבורי, שגדול כבוד הציבור, וכמבואר בסוטה. וראה בספר החסידים (סי' תקנא) אדם ההולך במדרכה, ופוגע באדם הטעון משא, ואין מקום לשניהם, ובשולי המדרכה יש בוץ וטיט ורפש, בכל זאת יש לו לפנות הדרך עד שיעבור הנושא את המשא. ואף אם הוא גוי. ואמרו חז"ל (בבא מציעא לב:) לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין. ומוטב שיהיה אדם נדחה מפני חברו ולא דוחה. ומדרכי המוסר וכיבוד רעים, כששנים הולכים ביחד וברצונם להיכנס לבית חבר, או לבית הכנסת, האחד מכבד את רעהו שהוא יכנס תחילה (עי' ב"ק פ.). ומכל שכן כשאחד מהם הוא אביו או רבו, או שגדול ממנו בחכמה ובמנין. וכשבני חבורה יוצאים כאחד לדרך אמרו ביומא לז. שהגדול הולך באמצע, השני מימינו, והשלישי בשמאלו, שכן מצינו אצל מלאכי השרת שבאו אצל א"א, מיכאל באמצע, גבריאל מימינו, רפאל בשמאלו. אולם כשחבורות נפגשים בדרך באמצע הרחוב, או במדרכה, אין לאחד לכבד את רעהו שילך הוא תחלה לפניו, מפני שעל ידי כך מפריע את התנועה של יתר העוברים ושבים. ולכן אמרו בברכות מו: אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים אלא בפתחים הראויים למזוזה. וראה בתוס' שם, ובתר"י. אולם כל זה נאמר לגבי הולכי רגל בינם לבין עצמם, אבל כשמכונית נוסעת ולפניה הולכי רגל, אין צורך לומר שאם הולכי הרגל עוברים במעבר חציה, שעל הנהג לעצור מכוניתו ולתת להם אפשרות לעבור בשקט, אלא גם כשאין מעבר חציה ראוי מאוד שהנהג יתן לעוברי הרגל לעבור, כדי שלא יבואו לידי סכנה ח"ו. וק"ו ברחוב סואן שמבלים בו ילדים. ובפרט בימי החופש שעלולים הילדים לקפוץ לאמצע הכביש, ויבואו חלילה לידי סכנה. ולכן על הנהג לנהוג בזהירות רבה וכשרואה ילדים בכביש ינהג באיטיות רבה, כדי שלא יפגעו ח"ו. וזכר לדבר מה שאמר יעקב אבינו, אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי, ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן].

ב. איש שהתמנה לתפקיד מנהל אדמיניסטרטיבי על כל עניני הקהילה היהודית בחו"ל, והוא נשוי עם אשה נוכריה בנישואין אזרחיים, ויש לו ממנה בן (וגם לפני כן נשא אישה נוכריה וילדה  לו  בת  ואחר  כך  מתה),  אסור  מצד  ההלכה למנות איש כזה לתפקיד הנ"ל. [הרמ"א בהגה

(חו"מ ס"ס לז) פסק, טובי הקהל הממונים לעסוק בצורכי רבים הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה. ומקור דבריו מתרומת הדשן (כתבים סי' ריד). ובשו"ת משפטי שמואל (סימן צג) כתב, מי שנשבע שלא לשאת אשה על אשתו, ואח"כ נחשד על שפחתו וגיירה, ואין ידוע מי הטבילה, ומי בירך להם ז' ברכות, אם ראוי איש כזה להיות ממונה על הקהל. הנה אע"פ שאין עדים כשרים שמעידים להוציאו מכשרותו, ולפוסלו לעדות ולשבועה, מ"מ למנותו ממונה בודאי שראוי לבדוק אחרי אנשים כשרים דוקא, ואפילו לפי הסכמתם להכשיר קרובים, מ"מ פסולים מחמת עבירה אין להכשיר בכך. ובשו"ת מגן גיבורים (סי' י) הובא במטה שמעון (סי' ח הגב"י אות ב) כתב, שמינוי פרנס או ממונה לקהל צריך להיות מחשובי העיר, ולא ימצא בו שום פיסול מחמת עבירה, שאם יש בהם שום פיסול, אפי' נתמנה צריך להעבירו. ומכ"ש עבירה חמורה כזאת להתחתן עם גויה, ולחבק חיק נוכריה, ולעבור על לאו מן התורה של לא תתחתן בם, וקי"ל דקנאים פוגעים בו בודאי שאסור למנותו לתפקיד רם כזה. ומצוה רבה להעבירו ממשרתו, שלא לתת יד לפושעים המתבוללים, ונטמעים בגוים, ולוקחים ראיה מאדם כזה שהקהל מינוהו למשרה רמה כזאת, ומחזיקים ומסייעים ידי עוברי עבירה].

ג. אין להתחשב בחלומות בדיני ממונות, בין שחלם הוא על עצמו, בין שחלמו עליו אחרים, כי החלומות לא מעלין ולא מורידין. [יביע אומר ח"א חאו"ח סי' מ"א אות י"ט ובמילואים שם. וביחוה דעת חלק ד' סי' כ"ד].

ד. אם כתב הלוה שטר חוב בכתב ידו בלא עדים, ומכחיש, ורוצים לקיימו על פי כתב ידו משטר אחר (שבזה הקיום הוא מהתורה), לא מהני. [יביע אומר חלק ו חאהע"ז סי' ג' אות י"ז].

ה. אף על פי שמצד הדין הדיין יכול להשביע במקום שאינו חייב בשבועה, כשעושה כן לברר הדין, מכל מקום שב ואל תעשה עדיף. [יביע אומר חלק ד' סי' ג' אות א'].

ו. אנן בדידן נקטינן כד' הרמב"ם דאין בודקין עדי אישה בדרישה וחקירה, ומשום עיגונא, וכן ראוי לנהוג. [יביע אומר חלק ב חאהע"ז סימן ה' אות ט'. וח"ג חאהע"ז סימן ח' אות ז'. וח"ד חאהע"ז סי' ה' אות ב'. וח"ו עמו' ר"צ, וחאהע"ז סי' י'. ואם קרובי האם וקרובי אישות פסולים לעדות מה"ת. ועי' ביביע אומר ח"ו חאהע"ז סי' י' אות ז'. ושם אות ח' בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה בעידי קידושין].

ז. אף על פי שחכמים פסלוהו לחמסן, מכל מקום יש לו עדיין חזקת כשרות, ואינו נחשד על איסור תורה. [יביע אומר חלק ג חאהע"ז סי' י"ז אות ל"ה].

ח. סתם אדם כשר להעיד, אלא אם כן הוא מוחזק לנו לעם הארץ גמור, שאינו לא במקרא ולא במצוות ובמעשים טובים. אבל סתם אדם בחזקת כשרות להעיד. [יביע אומר חלק ב' חיו"ד סי' י' אות א'. וחו"מ סי' א' אות ה'. ובדין רשע בעדות עי' בח"ג חאהע"ז סי' ח' ריש הסימן].

ט. גר, כשר להעיד, אף על פי שבזמן גיותו עבר על ז' מצות בני נח, דעצם הדבר שהתגייר כעבד תשובה דמי. [יחוה דעת ח"ה עמו' קנה ודלא כמ"ש בבית יעקב].

י. עד אחד אמר חבית של יין הלוהו, והשני אמר של שמן היתה, אף על פי שלא אמר "לא כי אלא של שמן" אלא העיד בסתם דשל שמן היתה, אפילו הכי מיקרי הכחשה, ועדותן בטלה. [יביע אומר חלק ו אהע"ז סי' י' אות א' ודלא כמ"ש הפרישה בזה].

יא. עד אחד היודע בחבירו שהוא חייב לאחד סך מסויים, והוא מכחישו, יש לו להעיד, שאף על פי שגזרת הכתוב היא דאין עד אחד נאמן, ואין לו להתחכם על בוראו, אף על פי כן כל שהעד ברור לו שהוא חייב ממון, מותר להעיד. וכן ראוי ונכון לעשות להפריש את חבירו מן האיסור. ובין אם הודה בפני אותו העד שהוא חייב לו סך זה, ובין שיודע זאת בבירור בדרך אחרת. ושני עדים יכולים להעיד גם כשיכול הלוה לטעון פרעתי, שהרי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. [יביע אומר חלק ב סי' ג' אות ב'].יב. עדים שהוזמנו בייחוד לשם עדות, יש לסמוך יותר על פרטי עדותן מאשר בעדים שראו הדבר בסתם, כגון שחור לבן וכדומ'. ובהוזמנו להעיד ויש הכחשה בצבע ביניהן, עדותן בטלה, וכגון שאחד אומר בטבעת של כסף קידש את האשה, והשני אומר בשל זהב היתה, (והאשה מכחישה), הוי הכחשה. [יביע אומר חלק ו' חאהע"ז סי' י' אות ב'].

יג. עיסקא שמחציתה מלוה ומחציתה פקדון, מותר לתפוס גם במשכון ששוה גם כנגד המלוה, באופן שתופס שלא בשעת הלואתו. [יבי"א ו' אהע"ז סי' יד אות ז'. ודלא כמ"ש בנתיבות המשפט].

יד. יש להזהיר מוכרי תפילין ומזוזות, שאם באים לקנות אצלם תפילין או מזוזות מהודרות שנקנים בטבין ותקלין, ופעמים מתעוררת שאלה לסופר על כשרות הפרשיות, והרב המורה הוראה הורה להקל בזה, שראוי להם להודיע על השאלה לקונה בדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים. וכן הוא הדין במגילת אסתר, מאחר שהקונה מבקש לרכוש דוקא מגילה מהודרת לכל הדעות. [יביע אומר חלק ה' סי' ו' אות ג'].

טו. מה שפשט המנהג לאחוז בנשק השביתה במפעלים ובמוסדות הרשות, יש להם סימוכין בהלכה, חוץ מדברים שיש בהם חיי נפש, כגון שירות בתי חולים וכדומה. [שו"ת יחוה דעת ח"ד עמו' רמ"ו].

טז. מה שאמרו שאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב, הוא אף אם יש לו הנאה בדבר, ואף בבנו אינו יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב. [הקדמת מרן שלי' בריש ספר "תנופה חיים" להגר"ח פלאג'י].

יז. המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר, שקודם לכן גילה דעתו בפירוש שהוא בכלל שונא מתנות, אינו זוכה במתנה זו שיש בזה צד חובה. [יביע אומר חלק ב חו"מ סי' ב' אות ז'].

יח. הנודר לתת לבת אחותו לנישואיה מתנה מרובה, וקנו מידו, ואפילו כתב אני מתחייב שכל מה שישלח אבי אתן לה החצי, לא מהני, ויכול לחזור בו, כיון שהוא קנין באתן. [יביע אומר חלק ה חו"מ ס"ס ה' אות ח' ושם אם קנין אתן הוי קנין דברים].

יט. במקום פיקוח נפש מותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו, כשבדעתו לשלם אחר כך לחבירו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ולכן מי שאין לו מה לאכול והגיע לכדי פיקוח נפש, מותר לו לגנוב מחבירו על דעת לשלם לו אחר כך, כדי להציל עצמו.  [יביע אומר ח"ד חחו"מ סי' ו' אות ב'. ושם האריך למעניתו בשיטת רש"י והראב"ד שאסור להציל בממון חבירו אפי' דעתו לשלם לחבירו לאחר מכן, והעלה שרוה"פ חולקים ע"ה, שאין לך דבר העומד בפני פיקו"נ חוץ מג' עבירות הידועות].

כ. רודף שיכולים להצילו באחד מאיבריו, הוא דוקא לגבי אחרים הבאים להציל את הנרדף, אבל הנרדף עצמו כיון שהוא בהול על נפשו יש אומרים שאין צריך לדקדק להצילו באחד מאיבריו. [יביע אומר חלק ד' חו"מ סי' ה' ושם העיר בזה מכמה מקומות, והביא דברי האחרונים בזה].

כא. אם היה אחד רודף את חבירו להורגו, והנרדף לא יכל להציל עצמו אלא על ידי כך שיהרוג את חבירו הרודף אחריו, ואחרים הרואים את הרודף יכלו להציל הנרדף באחד מאבריו, ואף על פי כן הרגוהו, יש לומר דהוה ליה מיתה לזה ותשלומין לזה. [יביע אומר חלק ד' סי' ה'. ושם פלפול בענין רודף שניתן להצילו באחד מאיבריו].

כב. העיקר לדינא דבכל הני דמצילין אותו בנפשו של רודף, לא שנא לן בין חול לשבת. [יביע אומר ח"ד חלק חושן משפט סי' ה' סוף אות ב'].

כג. מחזירים אבידה בטביעת עין לת"ח גם בזמן הזה. וכן תלמיד חכם מופלג דן יחידי גם בזמן הזה. [ראה בהסכמת מרן אאמו"ר שליט"א בריש ספר כרם שלמה ושם בדין איסור לימוד לגוי].

כד. בענין חלוקת הירושה של עזבון השומרת יבם, שמתה ואין לה יורשין מצדה, אלא יש רק יורשין של הבעל בלבד, והם כמה אחים, וביניהם יש גם בניו של אחד האחים שמת אחר מות בעליהם, ואמנם אם היורשים של היבמה אינם בנמצא לעת עתה, ויתכן שיש קרובים רחוקים שע"פ ד"ת יש להם זכות ירושה, [וכמ"ש (סנהדרין סח:) וכי יש לך אדם מישראל שאין לו יורשין? ועי' בפרש"י שם], לכן יש להחתים (בתוספת קבלת קנין כדת) את האחים של הבעל, וכן את בני האח שנפטר, על הצהרה באישור בית הדין, שבמקרה ויופיע מי שהוא ויוכיח שהוא מיורשי היבמה, יתחייבו לעמוד להתדיין בפני בית דין רבני מוסמך בכל מקום, וכל פסק דין שיצא ע"י ביה"ד הם מתחייבים מראש למלא אחריו ללא פקפוק, ורק לאחר מכן תינתן תעודת ירושה חוקית לכל אחי הבעל, בחלקים שוים, על כל הנכסים שהשאירה היבמה הנפטרת, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג. וגם האח הנפטר זוכה בחלק אחד, כיתר האחים, ומוריש את חלקו לבניו. [מרן בש"ע (אה"ע סי' קס ס"ו) כתב: שומרת יבם שמתה, יורשיה יורשים נכסי מלוג שלה, וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשים עיקר כתובה, ותוספת, וחצי נכסי צאן ברזל. (ויורשי הבעל חייבים בקבורתה). הגה: וי"א שכל נצ"ב בחזקת יורשי הבעל, ואין להוציא מידם אם הם מוחזקים].

סימן תכז – קצת מהלכות מעקה


א. נאמר בתורה (דברים כב): כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו. ולכן יש לכל אחד לעשות מעקה לגגו, וזו מצות עשה מן התורה. [חופה וקידושין עמוד תרסד].

ב. צריך ליזהר מאד במצות עשיית מעקה לגג הדירה, וכל המניח גגו ולא עושה בו  מעקה,  מלבד שמבטל מצות עשה, עובר בלא תעשה, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. וכבר נאמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם. [חופה וקידושין עמוד תרסד].

ג. העולה על גג שאין בו מעקה ונזהר שלא יפול, אין בו איסור אפילו מדרבנן. [שם עמ' תרסד].

ד. אין חייבים במעקה אלא בגג שהוא בית דירה, וחייבים בה אף אם התשמיש שעל הגג הוא תשמיש עראי, כל שהוא גג לבית דירה שמשתמשים בו קבע. אבל מחסן וכדומה שאין משתמשים בו דרך קבע, אין צריך לעשות מעקה לאותו גג, אף שיש אפשרות לעלות לגג מידי פעם. וכן בית האוצרות ובית הבקר ובית העצים, אם הדבר מצוי להשתמש בגג שלהם, נכון להחמיר לעשות שם מעקה, בלי ברכה. אבל בית דירה שעשוי לתשמיש קבע, גגו חייב במעקה בברכה, אם עולים אליו להשתמש בו לכיבוס בגדים ושטיחתם, וכן לטיול ולשינה בלילות הקיץ החמים, וכיוצא בזה. [חופה וקידושין עמוד תרסה].

ה. בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, אין צריך לו מעקה. ואם יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות חייב במעקה. [חופה וקידושין עמוד תרסח].

ו. בית שיש בו ארבע על ארבע אמות, אף על פי שאין בגגו ארבע אמות על ארבע אמות כגון שהבית בשיפוע ונקטן מלמעלה, חייב במעקה. [חופה וקידושין עמוד תרסח].

ז. גג של רעפים שאין אפשרות לעלות עליו, ואי אפשר  להשתמש בגג, אין בו חיוב מעקה. [חופה וקידושין עמוד תרסט].

ח. חיוב עשיית המעקה מוטל על בעל הבית. ואם השכיר את הדירה, החיוב מוטל על השוכר הבית לעשות מעקה. ואם השוכר אינו רוצה לעשות מעקה, החיוב מוטל על המשכיר. [חופה וקידושין עמוד תרסט].

ט. בית של שותפים חייב במעקה, שנאמר (דברים כב, ח) כי יפול הנופל ממנו, תלה הכתוב בנופל. ולמה נאמר גגך? למעט גג של בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינם עשויים לדירה. [חופה וקידושין עמוד תרסט].

י. אף שגגות של בתי כנסיות ובתי מדרשות פטורים ממעקה, מכל מקום אם יש בבית הכנסת או בבית המדרש בימה גבוהה [שמונים ס"מ], יש לעשות מעקה גמור בגובה עשרה טפחים, וראוי להקפיד בזה ולעשות מעקה בגובה עשרה כדי שלא יהיה מכשול, כי בגובה עשרה יש שמירה מעולה, ובפרט בבית המדרש שיושבים בו כל היום כולו. [שם עמוד תרע].

יא. מי שיש לו גג משותף עם שכניו והוא רוצה לעשות מעקה ושכניו מתנגדים, יעשה הוא מעקה בצד שלו, אף על פי שבכך לא נתקיימה המצוה בשלימות, ומכל מקום מחוייב הוא לעשות מה שאפשר לו לעשות, אבל לא יברך על זה כיון שלא קיים בזה מצות עשה של מעקה. [חופה וקידושין עמוד תרע].

יב. אף גג של בית כנסת אם משתמשים בו לשיעורי תורה, או לסעודות, חייב במעקה, כיון שיש בו חשש סכנה. ולכן אסור לשטוח כביסה על גג בית כנסת. [חופה וקידושין עמוד תרע].

יג. ישתדל כל אחד לקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח. כי מצוה בו יותר מבשלוחו. [חופה וקידושין עמוד תרעא].

יד. יש אומרים שאין לעשות מעקה על ידי נכרי, אלא טוב שיעשה המעקה בעצמו. ובפרט המכוש האחרון שבו מברכים, כאשר יבואר להלן. [חופה וקידושין עמוד תרעב].

טו. גובה המעקה צריך להיות עשרה טפחים, שהוא שמונים ס"מ. ומ"מ מהיות טוב נכון לחוש בדין מעקה לסברת החזון איש שהאמה חמשים ושמונה ס"מ, משום דחמירא סכנתא מאיסורא. ויוצא שעשרה טפחים הם קרוב למטר, תשעים ושבעה ס"מ. אך אין זה מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא. [חופה וקידושין עמוד תרעב].

טז. צריך שהמעקה יהיה חזק שלא יפול הנופל ממנו. ויש אנשים העושים את גובה המעקה חמשה או ששה טפחים עבור נוי ויופי הבית, וצריך להזהירם שלא יסמכו על זה, אלא ישלימו לעשרה טפחים. [חופה וקידושין עמוד תרעד].

יז. החיוב לעשות מעקה הוא לאו דוקא בגג, אלא כל מקום שאפשר ליכשל בו ולבא לידי סכנה, כגון שיש לו בור בחצרו, בין שיש בו מים בין שאין בו מים, חייב לעשות לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לו כיסוי כדי שלא יפול אדם שם. [חופה וקידושין עמוד תרעד].

יח. וכן כל דבר שיכול לגרום היזק לאחרים, או סכנה, צריך לגודרו ולמנוע ההיזק, שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועובר על לא תשים דמים  בביתך.  ולכן אין להשאיר חוט חשמל פתוח בחצרו, שמא יגע בו אחר ויתחשמל ח"ו. ולא ישאיר סולם רעוע בתוך ביתו, או גדר  הנוטה ליפול, וכל כיוצא בזה. [חופה וקידושין עמוד תרעד].

יט. כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואומר הריני מסכן עצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב. [שם תרעה].

כ. ובכלל זה מי שיש לו מכונית, עליו ליזהר שהבלמים יהיו טובים, ושההגה יהיה תקין, ויקפיד על חוקי התנועה, ולא יסע במהירות מופרזת, כדי שלא יביא עצמו ואחרים לידי סכנה. ומכונית החונה על המדרכה אם הדבר גורם להולכי רגל שירדו לכביש ולסכן את חייהם, עובר בכך על לא תשים דמים בביתך. [חופה וקידושין עמוד תרעה].

כא. המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה, מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת רשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו. [חופה וקידושין עמוד תרעו].

כב. העושה מעקה לגגו צריך לברך על עשיית המעקה, "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה". ויש לברך כאשר הפועל מסיים את עשייתו, לפני המכוש האחרון שעשוי לחזק את המעקה, שאז הוא עובר לעשייתן. והיינו במכוש האחרון בשעה שסותם את הפירצה האחרונה שלא יפלו ממנו, מפני שקודם לכן עדיין אינו מעקה, ויש שמברכים קודם התחלת הקמת המעקה. [ואף שמתחלה היה דעת מרן אאמו"ר שלא לברך על עשיית מעקה, מכל מקום הלכה כמשנה אחרונה, ולמעשה יש לברך על עשיית המעקה]. [חופה וקידושין עמוד תרעו].

כג. אין לברך שהחיינו בעת עשיית המעקה. אך יכול ללבוש בגד חדש, כגון חולצה, ויברך על זה שהחיינו, ומיד לאחר מכן יברך על המעקה, ויקבע המעקה כדין. [חופה וקידושין עמ' תרפב].

כד. כשיש ילדים קטנים בבית, צריכים לעשות סורגים על החלונות, גם אם החלונות גבוהים מן הארץ עשרה טפחים, וכן במעקה של מרפסת צריכים לעשות מעקה גבוהה יותר מעשרה טפחים, באופן שהילדים לא יבואו לידי סכנה ח"ו. [חופה וקידושין עמוד תרפג].

כה. יולדת יש לה ליזהר שלא לשכב כאשר התינוק לצידה, מחשש שלא תחנוק אותו. [שם].

כו. מותר לבנות מעקה אפילו ביום תשעה באב, הואיל ויש בו מצוה למנוע סכנה. [שם].

כז. מי שעשה סוכה על גג שאין בו מעקה, ויושב בסוכה, מקיים מצות סוכה, ואין זה נחשב כמצוה הבאה בעבירה. ומכל מקום אם הדפנות אינם חזקים ויפלו כאשר ישענו עליהם, והסוכה סמוכה לשפת הגג, מסתבר שאסור לישב בסוכה זו מצד שמסתכן בנפילה מהגג, ומביא עצמו לידי סכנה. ויש לחוש בזה לביטול מצות עשה של מעקה, ועובר על לא תשים דמים בביתך, ונשמרתם מאד לנפשותיכם. אך אם הסוכה עשויה באמצע הגג, או שמחיצותיה חזקות באופן שגם אם ישען עליהם לא יפלו, אין שום מניעה מלישב בסוכה זו. [חופה וקידושין עמוד תרפג].

כח. בית הנבנה ע"י קבלן, ונמכר לשיכון לכמה אנשים כמספר הדירות אשר שם, וע"י סולם שאינו קבוע עולים לגג לפרקים, חייבים לעשות מעקה בגג, ואף שראינו שיש המזלזלים בדבר בזמנינו, הנה אף שאין הגג בית דירה, אך אין בזה לימוד זכות, שעינינו הרואות דכל שעתא סלקי להתם לשטוח בגדים ולטייל, ובאים לידי סכנה. [שם עמוד תרפד].

כט. אם יש בור בחצר, עושה לו חוליא סביבותיו, גבוהה עשרה טפחים, או שיכסהו בכיסוי חזק, שלא יפול הנופל ממנו. ולא יברך, אחר שמצינו מחלוקת בדבר, וספק ברכות להקל. [חופה וקידושין עמוד תרפה].

דיני חובל בחבירו


א. אסור לאדם להכות את חבירו, ואין הבדל בזה בין אם מכה אדם גדול למכה קטן, שגם ילד קטן פחות מי"ג שנה ויום אחד אסור להכותו, אלא אם כן מכה את בנו להוכיחו שזה מותר, אך לא הותרה הרצועה להכותם שלא כדין, וכן מכה רבה ואכזרית, על הראש ועל העין מקומות שיכול לעשותו לבעל מום, אלא יכם בלי כעס על רגליו. ופעמים שאין להכות אף ילד בן שתים עשרה, או פחות מזה, אם יש חשש שיתמרד, וכל שכן שאין להכות את בנו הגדול, וכל המכה את בנו הגדול או את בתו הגדולה עובר בלפני עור לא תתן מכשול, שלא לגרום לבנו שיתריס כנגדו. וגדול נחשב לפי טבעו של הילד, וכל שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה. ואפי' אינו בר מצוה עדיין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו, או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. [וכל שכן שיש ליזהר בזה כשהבן כבר נשוי]. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד שעט].

ב. החובל בקטן חייב, אבל קטן שחבל באחרים פטור, ואף לאחר שהקטן הגדיל הרי הוא פטור מלשלם, כיון שבשעת החבלה לא היה בן דעת. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שפג].

ג. מי שיש לו ילדים קטנים שאינם בקו הבריאות, ולפי עצת הרופאים תקנתם לשתות בכל יום חלב עז טהור ונקי מכל תערובת, יש להקל לו לקנות עז ולהביאו לביתו למטרה זו. ואף על פי שבזמן הזה שזכינו ב"ה ליישוב ארץ-ישראל חזר האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, מכל מקום במקום חולי שאין בו סכנה, יש להקל בזה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שפג].

ד. יהודי שנרצח בקהיר, והרוצח שהוא יהודי ברח, וקרובי הנרצח רוצים למוסרו ליד השלטונות שיביאוהו למשפט, ולהאשימו בעון רצח, שאז צפוי לו גזר דין מות, העיקר לדינא שאין למוסרו לידי השלטונות שהם גוים, ודנים משפט מות. [יבי"א ח"י חו"מ סי' ז' עמו' תפג].

ה. רכב שנסע מאחור ופגע ברכב שלפניו, וגרם לו היזק, הנוסע מאחור בדרך כלל חייב לשאת במלוא האחריות ובהוצאת הנזק שגרם. וכך הוא מחוקי התנועה והתעבורה. ויש לזה סמך גם בהלכה. [ע"פ המבואר בש"ע (חו"מ ס"ס שעח) שאם בא אחד רוכב על סוסו מאחרי חבירו, ופגע בסוס שחבירו רוכב עליו, וניזוק הסוס, חייב לשלם ככל מה שישומו בי"ד, מה שנפחת הסוס ע"י הפגיעה. ולפ"ז אף רכב שנסע לאחר רכב אחר, ופגע בו מאחוריו, עליו מוטלת האשמה בדרך כלל, וחייב לשאת בהוצאת הנזק שגרם מפגיעתו הרעה. ולכן הנהג שמאחור צריך לנקוט באמצעי זהירות מירביים כדי למנוע תאונה במקרה שהרכב שלפניו יעצור באופן פתאומי. וראה בתשובת הרא"ש (כלל קא סי' ה) שהרוכב על סוס דוהר אין לו רשות לרוץ במקום שבני אדם רוכבים, שמא לא יוכל לעצור את הסוס הדוהר כשירצה, ופושע חשיב, ודינו כאילו הזיק בגופו, וחייב לשלם כאשר יושת עליו בבית הדין. וכבר שנינו בב"ק לב. שנים שהיו מהלכים בדרך, אחד רץ ואחד מהלך, ופגעו זה בזה וניזוק המהלך כדרכו, חייב הרץ לשלם לו כל נזקו כאשר יושת עליו בביה"ד, כי הרץ הוא משונה בהליכתו, וכל המשנה ידו על התחתונה, מלבד בערב שבת שדרך בני אדם לרוץ לצורכי שבת. ועיין בילקו"י שבת א' עמוד קל].

סימן תכ, תכו – הלכות שמירת הנפש


א. הרואה את חבירו טובע בים, או מחבלים באים עליו, ויכול להצילו, אם לא הצילו עובר על לא תעמוד על דם רעך. וגם אם רואה אשה טובעת, אסור לו להעלים עינו ממנה וחייב להצילה בכל דרך שיודע להציל. ואם מתחסד בדבר זה, הרי הוא חסיד שוטה, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. וכל זה כשבא הדבר לידו, אבל בודאי שאין אדם מחוייב להמציא עצמו לידי כך, ולכן אסור באיסור גמור לעבוד כמציל בבריכה או בחוף שמתרחצות שם נשים, וכל שכן בחוף מעורב.

ב. החובל באביו או אמו ולא הוציא מהם דם, חייב בה' דברים. הוציא מהם דם חייב מיתה.

ג. החובל בחבירו והזיק לו, אף אם שילם לו על הנזקים שגרם לו, צריך לפייסו ולבקש ממנו מחילה. ואסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול לו.

ד. חולה כליות באופן רציני עד שנשקפת סכנה לחייו, וקרוב משפחתו או חבר מבקש לתרום לו כליה אחת מכליותיו, כדי להצילו, הדבר מותר על פי ההלכה, ואף מצוה לעשות כן, שאף על פי שעל פי הדין אין לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, מכל מקום בנידון דידן שהרופאים אומרים שסיכונו של תורם הכליה הוא אחוז קטן ביותר, שלמעלה מתשעים וחמש אחוז מן התורמים יוצאים מן הניתוח הזה בריאים, ומאריכים ימים ושנים, בכהאי גוונא יש לומר שמצוה רבה לתרום להצילו מרדת שחת, שיש בזה משום לא תעמוד על דם רעך, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. אך יש לעשות כן רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. [יחו"ד חלק ג' עמוד רפג. יביע אומר חלק ט' חלק חושן משפט סימן יב עמוד תמה].

ה. חולה הזקוק לעירוי דם או להשתלת כליה, אין צריך להקפיד שהדם יהיה של ישראל כשר, אלא מותר לקחת דם מחילוני, או דם של גוי האוכל פיגולים. וכן מותר לו לקבל כליה להשתלה מאדם חילוני או מגוי, ובפרט במקום שיש דחיפות מצד החולה שיש שם סכנה להמתין עד שימצאו דם מתאים משל ישראל כשר. וכן בכליות. וכן לגבי השתלת קרנית העין, אדרבה עדיף לקחת דוקא קרנית של עין מגוי ולא מישראל, ושלא כמו שהחמיר בזה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חיו"ד סי' כו). וכן הסכימו גדולי זמנינו לעשות עירוי דם משל גוי, ולא להמתין למצוא דם מישראל. ומכל מקום אם אין שום חשש סכנה ואין דחיפות בדבר, נכון ממדת חסידות להמתין לקבל עירוי הדם מישראל כשר. [יביע אומר חלק ח' חלק יורה דעה סימן יא].

ו. מותר לנערה פנויה או לאשה נשואה ללכת לרופא שיעשה בפניה ניתוח פלסטי כדי לתקן ולשפר את הצורה החיצונית להתייפות ביותר. ואין בזה חשש איסור משום חובל בעצמו, בין אם היא נערה פנויה כדי שתוכל למצוא שידוך הגון כפי כבודה, ובין אם היא נשואה, כדי להתחבב על בעלה יותר. ובלבד שיהיה על ידי רופא מומחה ובעל נסיון רב, וזריז וזהיר במלאכתו, שלא תצא תקלה מתחת ידו. [יביע אומר חלק ח' חלק חושן משפט סימן יב].

ז. איש שיש בו מום או כתמים וצלקות בפניו, עד שהוא מתבייש בפני הבריות, מותר לו לעשות ניתוח פלסטי על ידי רופא מומחה כנ"ל. [וראה לעיל סי' קפב, דיני לא ילבש גבר שמלת אשה].

סימן שע – הלכות גניבה וגזילה


א. אסור מן התורה לגנוב או לגזול מישראל אפילו פחות משוה פרוטה, ויש אומרים שאף איסור גניבה וגזילה מן הגוי הוא מן התורה. ויש אומרים שאיסור גניבה וגזילה מן הגוי הוא מדרבנן. וכן לענין החזרת הגניבה או הגזילה לגוי, יש אומרים שחייב להחזיר לו מן התורה, ויש אומרים שחייב להחזיר לו מדרבנן, משום קידוש ה'. [הליכות עולם חלק ב' עמוד ריב]. ואסור לגנוב או לגזול בין מגדול בין מקטן. ואפילו דרך שחוק אסור לגנוב, ואפילו על מנת להחזיר, או כדי לצערו, כדי שלא ירגיל עצמו לכך. וצריך ליזהר מאד באיסור גניבה, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל, [אף שעשו עבירות חמורות אחרות]. וסאה עבירות, גזל מקטרג בראש, ובעון גניבה רעב בא לעולם. ולכן ילדים קטנים הרגילים לגנוב, אפילו אם גונבים מהאב או מהאם, חייב האב לייסרם שלא ירגילו עצמם בגניבה וגזילה. וירחיקם מחברים רעים שלא ילמדו ממעשיהם.

ב. איזהו גנב, הלוקח ממון אדם בסתר, ואין הבעלים יודעים כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו, ולקח מעותיו, ואין הבעלים רואים. ואיזהו גזלן, הלוקח ממון אדם בחוזקה, כגון שחטף מידו מטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים, או שירד לשדה חבירו ואכל פירותיה. וכל כיוצא בזה.

ג. אף על פי שמבואר בתורה שגנב משלם תשלומי כפל, ואם גנב וטבח ומכר משלם ארבעה וחמשה, בזמן הזה אין דין זה נוהג.

ד. הנכנס לחנות וטועם מכל מין ומין, אם כוונתו באמת לקנות, מותר לו לטעום תחלה לדעת אם הדבר טוב או לא, אבל אם אין כוונתו לקנות כלל, אלא מעמיד כאילו ברצונו לקנות וטועם מכל מין, הרי הוא עובר באיסור של גניבת דעת, ואיסור גזל בידו, אף שטועם טעם מועט בלבד. כיון שאין המוכר מוחל אלא למי שרוצה לקנות באמת.

ה. אין להפציר במוכר יותר מדאי שיוריד המחיר, אם המוכר מסכים לזה מחמת בושה והכרח.

ו. אסור לקנות מהגנב את החפץ שגנב, וכל הקונה ממנו הרי הוא מחזיק בידי עוברי עבירה, וגורם לו להוסיף לגנוב, שאם לא ימצא קונה יפסיק מגניבותיו. ויש מי שאומר שאם מתכוין לקנות כדי להחזיר לבעלים, במקום שאין הבעלים יכולים להוציא מיד הגנב, מותר לקנות ממנו.

ז. כבר הזהירו האחרונים, שאם ראה אדם את חבירו שנכשל במקרה בגניבה, לא יביישנו ברבים, אלא יוכיח אותו בינו לבין עצמו. אבל אדם המוחזק כגנב וחוזר על מעשיו המקולקלים, או שפרץ לתוך ביתו, מותר להודיע על כך למשטרה.

ח. ערבי שרואים אותו פורץ לדירה בשבת, אם יש חשש לפיקוח נפש, וכגון שאם ידע שרואים אותו יתקוף בסכין וכדומה, חייבים להזמין משטרה ולחלל שבת. אבל אם ברור שאין בדבר פיקוח נפש, אין לחלל שבת כדי להציל ממון.

ט. אסור לספרדים לקנות כרטיס הגרלה ממפעל הפיס, שלפי דעת הרמב"ם ומרן הש"ע יש לאסור משום דאסמכתא לא קניא, והוי גזל מדבריהם. [והיינו, שאילו היה בא אליהו ואומר לו שבודאי לא יזכה, הרי לא היה נותן את כספו על קרן הצבי, וכל מה שאחרים נותנים הכסף על דעת שאולי יזכו, וכיון דהוי אסמכתא, יש בו דין גזל]. וכל שכן כרטיסי ספורט למיניהם שמשחקים בשבת. ובזה יש לאסור אף לאשכנזים. אולם מותר לעיתון דתי לפרסם מודעה על רכישת כרטיסי פיס, אם יש בין הקוראים אשכנזים. [שו"ת יביע אומר ח"ז חחו"מ סי' ז. וחלק י' דף שמו טור א' אות כג].

י. המשקיעים כסף בסכום שוה לכל אחד, ואחר כך עושים גורל, והאיש אשר יעלה שמו בגורל מקבל סכום גדול, חשיב כמשחק בקוביא דקיימא לן אסמכתא לא קניא, ויש בו איסור גזל מדבריהם. ואף על פי שלא נפסל לעדות כשיש לו אומנות אחרת שמתפרנס ממנה, מכל מקום איסורא מיהא איכא. ורק בעושים גורל על חפץ מסויים, שהאיש אשר יעלה שמו בגורל זוכה בחפץ ההוא, מותר.

יא. ילד קטן שנכשל באיסור גזל וגניבה, בטרם הגיע לי"ג שנה, והוציאו לצרכיו האישיים, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדיל, ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים. ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו. ויקבל על עצמו איזה דבר לתשובה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעו. יביע אומר חלק ח סימן ו].

יב. אסור לנסות משרת או עוזרת בית שאינו בטוח בנאמנותם, כגון להניח מעט מעות על השלחן שיחשבו שאיבדם, לראות אם יטלו מעות אלו או לא. שמאחר ויתכן ויתגבר עליהם יצרם, ולא יעמדו בניסיון, עובר על לפני עיור לא תתן מכשול. ויש חולקים ומקילים בזה. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות חלק ג' עמוד צד].

יג. כבר נתבאר שמחבר ספר שהדפיסו והוציאו לאור עולם, אין רשות לאחרים להדפיס את ספרו בלי רשותו. וכל הזכויות שמורות לו. ויש בזה גם דין ירושה.

יד. קלטות שכתוב עליהם "כל הזכויות שמורות" אם השקיעו על הוצאת הקלטת הוצאות, כמו הקלטות של מקהלות שונים, אסור לאדם להקליט את כל הקלטת. אבל מותר להקליט שירים מהרדיו, או שירים ששרו אותם בהופעות ציבוריות. וכל שכן שמותר להקליט, או להעתיק מקלטות, דברי תורה של רבנים ובעלי מוסר.

טו. מי שנטל ידיו אסור לו לנגב במגבת של חבירו בלי רשותו. וכל שכן מי שאצבעו נטף דם, שאסור לו לקנח הדם בבגד חבירו.

טז. אסור לאשה לקחת כסף מבעלה בלי ידיעתו ורשותו, אלא אם כן סיכמו ביניהם שיכולה לקחת ממנו מעות מתי שתרצה. ומה שקנתה אשה קנה בעלה, ולכן אשה העובדת כל סך המשכורת שלה שייך לפי ההלכה לבעלה, אלא שמפני שלום בית יש לנהוג בדבר זה בחכמה ובתבונה.

יז. אשה המנהלת בית עסק בגלוי ובפרהסיא, מותר לקנות ממנה בלי לשאול רשות מבעלה. שבודאי שמסכים עמה שתנהל את העסק כהבנתה.

יח. קרקע עולם אינה נגזלת ולעולם עומדת ברשות בעליה, ואפילו אם הקרקע נמכרה לכמה אנשים בזה אחר זה, בלי ידיעת הבעלים, הקרקע חוזרת לבעליה.

יט. אסור לגנוב או לגזול אפילו פחות משוה פרוטה, בין מישראל בין מגוי, בין מגדול בין מקטן. ואפילו דרך שחוק אסור לגנוב, ואפילו על מנת להחזיר, או כדי לצערו, כדי שלא ירגיל עצמו לכך. וצריך ליזהר מאד באיסור גניבה, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל, [אף שעשו עבירות חמורות אחרות]. וסאה עבירות, גזל מקטרג בראש, ובעון גניבה רעב בא לעולם. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעד].

כ. לפיכך ילדים קטנים הרגילים לגנוב, אפילו אם גונבים מהאב או מהאם, חייב האב להוכיחם שלא ירגילו עצמם בגניבה וגזילה. וירחיקם מחברים רעים שלא ילמדו ממעשיהם. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעה].

כא. אם אירע גניבה בביתו, ויש אומדנא דמוכח שילד קטן שהוא זה שגנב, יש מי שאומר שמותר להכותו כדי שיודה בגניבה. אולם הנכון הוא להחמיר שלא להכותו, אלא לדבר על לבו דברי כיבושין כדי שיודה על האמת. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעה].

כב. קטן שגנב, אם החפץ שגנב עדיין נמצא, מחזירין אותו לבעלים, ואם אינו נמצא פטור מלשלם. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעה].

כג. קטן שנשלח מסעודת חתונה להביא משם יין לשתות, ונתנו לו ממון שישלם לבעל האולם, והלך הקטן ומצא המחסן פתוח ולקח משם יין הרבה בלא מחיר, וגם נשפך הרבה לאיבוד, ואחר כך הדבר נשמע לבעל האולם, ותובע לקטן אחר שהגדיל שישלם לו היזקו ודמי יינו. יש אומרים דאף שהיין כבר לא נמצא, אין זה בכלל "ואם אינו בעין פטור מלקבל", אחר שנהנה מהיין. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעה].

כד. גדול שגזל חפץ מקטן בדבר שנקנה לו מדרבנן, וכגון שהקטן קיבל מתנת שכיב מרע, יש אומרים שאין גזל זה יוצא בדיינים. ויש חולקים. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעז].

כה. מלמד תינוקות שרואה שאחד התלמידים מחזיק בידו חפץ או מעות ובכך נמנע הוא מללמוד או מפריע לאחרים, מותר לו לקחת מהילד את החפץ או את המעות על מנת להחזיר לו, אבל לקחת על מנת שלא להחזיר כלל, וכל שכן לאבדן, אסור. ואם רוצה להראות את החפץ או את המעות לתלמידים, כגון ללמדם צורת מטבע וכיוצא, צריך לבקש רשות מהילד. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעז].

כו. אסור לקנות מקטנים אלא דברים שחזקתן שהם שלהם ומוכרים מדעת בעליהם. וכל הקונה מהגנב הרי הוא מחזיק בעבירה, וגורם לגנב שילך ויגנוב עוד, שאם לא ימצא מי שיקנה ממנו לא יגנוב עוד. ועל זה אומר הכתוב: חולק עם גנב שונא נפשו והיינו, מי שקונה מן הגנב שונא נפשו, שעונו גדול. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעט].

כז. מי שקנה איזה חפץ מגנב מפורסם, או מקטן שידוע שהוא גונב, יש רשות לבעלים ליטול ממנו החפץ בלי תשלום, שמאחר שהיה יודע שפלוני גנב, מי אמר לו לקנות ממנו. והניח מעותיו על קרן הצבי. והלוקח יביא את הגנב לדין תורה ויקח ממנו הכסף שנתן לו. אבל הבעלים אינם צריכים לטרוח עם הגנב לבוא לבית דין, אלא כאשר מוצאים את החפץ לוקחים אותו ממנו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעט].

כח. קטן שהזיק אין צריך לשלם, וגם הוריו אינם צריכים לשלם מה שהזיק. ואמנם על בית הדין לחנך את הקטנים המזיקין ממון אחרים, כדי שלא יתרגלו בזה. אבל אין לחייבם ממון. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעט].

דין תיווך


א. מי שתיווך ומכר דירות לאדם מסויים, ולא ביקש תשלום עד שהמוכר שאל אותו כמה מגיע לו, והמתווך ענה, שישאל למומחים, ואחר כך ביקש מחצית דמי התיווך, והנתבע אומר שלא ישלם אלא דמי טירחא בלבד, העיקר לדינא שצריך לשלם למתווך כפי שדרש. [שו"ת יביע אומר חלק ח' חלק חושן משפט סימן ג].

דיני ירושה בקטן


א. מי שמת, בנו יורשו, אפילו הוא בן יום אחד. אבל אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו, ואם מתה אמו, ואחר כך מת הבן, אפילו היה קטן בן יומו, הואיל וחי אחריה אפילו שעה אחת, יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת אביו. אבל עובר אינו יורש. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסז].

ב. קטן בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה, אבל עובר שבמעי אמו אינו ממעט בחלק הבכורה. ובן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק הבכורה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסח].

ג.  קטן  שיש לו אח מאם, ואותו אח יש לו אח מאב שהוא זר אצל הקטן, אין מורידין אותו לירש מנכסי הקטן, אף על פי שמורידין זר לנכסי קטן, אח זה אינו יורד לנכסי הקטן, דחיישינן שמא ימות אחי הקטן מאמו, ויאמר זה שהוא אחיו מאביו: שאלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי וירשיו. וכל זה בקרקעות, אבל מעות של קטן ממנים עליהם אפילו קרוב. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסט].

ד. מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, והגדולים צריכים להוציא יותר בבגדים, והקטנים צריכים להוציא יותר במזונות, אין ניזונין ולובשין מן האמצע, אלא חולקין בשוה, וכל אחד יזון וילבש משלו. ודוקא כשמיחו, אבל בסתם ניזונין ומתפרנסים אלו עם אלו, דסתמן שותפים נינהו, ומוחלין זה לזה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסט].

ה. מי שמת והניח בנים גדולים ובנים קטנים, והגדולים השביחו את הנכסים, כל השבח לאמצע, ואפילו שכר עמלם לא יטלו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסט].

ו. מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים, והבנים רצו לחלוק בנכסי-אביהם כדי שיטלו הגדולים חלקם, בית – דין.מעמידין אפוטרופוס לקטנים, ובורר להם החלק היפה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסט].

ז. מי שמת והניח יורשים קטנים, או שאשתו מעוברת, או שהניח קטנים וגדולים, צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו. ואם לא מינהו בית דין חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין אביהם של יתומים. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שע].

ח. אפוטרופוס שנתמנה על יתומים קטנים, שאביהם מת באופן פתאומי, ובא סוחר אחד ותבע חבילה שהניח אותה בחנות של אביהם המנוח לקומסיון. וטוען שהיא שלו. והאפוטרופוס טוען שמא קנאה המנוח, והיא של היתומים. העיקר לדינא שטענת האפוטרופוס טענה נכונה היא, ואין להוציא מן היתומים המוחזקים. [יביע אומר חלק י' חלק חושן משפט סימן ה עמוד תסח. ושם דן בדבר "קים לי" כדעת יש אומרים שבש"ע, נגד הסתם].

סימן רעו, רפט – קצת מהלכות נחלות – ירושה


א. לפי התורה הקדושה וההלכה אין הבנות יורשות את האב עם הבנים, אך אם הבנים מבקשים שבית הדין יזדקק להם ליתן להם צו ירושה, והבנים רוצים לוותר מחלקם לטובת הבנות, כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני שבעיר, ויקנו מידם בקנין גמור או בקנין אגב, על פי דין תורה. ואין לבנים לחייב את הבנות לחתום על כתב ויתור חלקם בירושה, כדי שבית הדין יוכל לתת צו ירושה לבנים, אלא יכולות הבנות לתבוע פיצוי על חתימתן בזה. שיכולות הבנות לטעון קים לי כדברי הפוסקים שאומרים שאין לחייב אותן לוותר על חלקן. ולכן על הבנים לתת פיצוי כספי כדי שיסכימו לחתום על ויתור חלקן בירושה, עד לעשרה אחוז מהחלק שהיה מגיע להן לפי חוק המדינה. [שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן סה. ויביע אומר חלק ט' חלק חושן משפט סימן ח' עמוד תלח].

ב. מותר לאדם לכתוב צוואה ולהעביר את רוב רכושו לאחד מבניו שהוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, ושאר נכסיו יתחלקו בהם שאר היורשים. ובמתנת בריא יש להקל, שרשאי אדם לעשות בשלו כל מה שירצה, כל שמשייר חלק הגון מנכסיו לשאר יורשים. [יבי"א ח\ט].

ג. מי שיש לו שני בנים, האחד חכם שתורתו אומנותו, והאחר מחלל שבת בפרהסיא ובוזה דבר ה', מותר לו להעביר את הנחלה מהבן שהוא מחלל שבת ועובר על איסורי תורה, לטובת הבן החכם שתורתו אומנותו. ומכל מקום החכם עיניו בראשו להתנהג במתינות לבל ידחה אבן אחר הנופל, אולי יש תקוה שיחזור למוטב, ושב ורפא לו, וטוב שיפקיד חלק מן הירושה בידי אדם נאמן, בתנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן, שאם אחר כך יחזור הבן בתשובה, או שיהיה לו זרעא מעליא, יקבל חלק הירושה שלו, ואם לאו יתננו לבנו החכם, או לצדקה. [יבי"א חלק ח' חושן משפט סימן י].

ד. שכיב מרע שאמר תנו מאתים דינר לבניו של שמעון, אין לתת מאתים דינר לכל אחד מהבנים, אלא יתנו מאתים דינר והבנים יחלקום בשווה. [שו"ת יביע אומר חלק ח' חו"מ סימן ה].

ה. סכומי כסף שהופקדו בבנקים, וכן תכניות חסכון, שנפלו בירושה לפני הבנים, אין הבכור נוטל מסכומים אלה פי שנים, דחשיבי כראוי. [שו"ת יביע אומר חלק ח' חושן משפט סימן ח].

ו. מי שחיבר ספר, כל הזכויות שמורות למחבר, ואסור לאחרים להדפיס את ספרו בלא הסכמתו, אף אם רצונם לזכות את הרבים, שאין אדם גוזל את חבירו כדי לזכות את הרבים. ולכן אם נפטר, מעביר את זכותו לבניו אחריו, וכן פשט המנהג לאסור לאחרים להדפיס הספר, הן מצד דינא דמלכותא דינא, והן על פי גזרת והסכמת המחברים, והרבנים המסכימים לחיבור, והן מצד חוקי המדינות. [יביע אומר חלק ז' חלק חושן משפט סימן ט].

סימן רעב – מהלכות פריקה וטעינה


א. מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, הרי זה מצוה לפרוק המשא מעליה, שנאמר, עזוב תעזוב עמו. ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו, ויחזור ויטעון משאו עליו. שנאמר, הקם תקים. ואם הניחו נבהל, ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר לא תראה את חמור אחיך וכו'. אולם אם היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות, אינו מטמא לה. וכן אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו לפרוק ולטעון ברחוב, הואיל ואינה לפי כבודו פטור. וכל שאילו היתה שלו היה פורק וטוען הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול, וראה בהמת חבירו רובצת תחת משא של תבן, פורק וטוען עמו. והרמ"א חולק.

ב. הרואה רכב שנתקלקל ונתקע בדרך, מצוה וחובה להגיש עזרה בכל מה שאפשר, ועל כל פנים יש בזה מצות גמילות חסדים. ובלבד שלא יסתכן בעצמו על ידי כך. [יחו"ד ה/סד].

סימן רנט, רעא – קצת מהלכות אבידה ומציאה


א. הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה ולהשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם. ואם נטלה על מנת לגוזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם. ואפילו אם יחזירנה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלם.

ב. נטל את המציאה קודם שהבעלים התייאשו ממנה על דעת להחזירה להם, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה, אינו עובר אלא משום השב תשיבם. ואם המתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.

ג. וכל זה במקום שהוא חייב להשיב את האבידה, ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה, ולא תהיה מדעת [הפקר] ושיהיה בה שוה פרוטה, ושיהיה סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם היתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו. אבל אם חסר אחד מכל אלו אינו חייב להשיב את אבידתו.

ד. נשים חייבות במצות אבידה, כיון שזו מצות עשה שאין הזמן גרמא. אבל בדברים שאין דרך נשים ליטול ולהחזיר, פטורות, כדין זקן ואינה לפי כבודו.

ה. כהן שראה אבידה בבית הקברות, אסור לו להכנס לשם כדי ליטול האבידה ולהחזירה לבעליה, כיון שהשבת אבידה היא מצות עשה, ואיסור טומאת מתים היא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה. וגם מפני שאין דוחים איסור מפני ממון.

ו. מצא שק או קופה, או המוצא הוא חכם או זקן מכובד, שאין דרכו ליטול בשוק חפץ זה בידו, וגם אילו היתה אבידה שלו לא היה מטפל בה, אינו חייב מן הדין להחזיר בשל חבירו. וצריך לאמוד בדעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חבירו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו, כך של חבירו אינו חייב להחזיר. ומכל מקום לדעת מרן השלחן ערוך הדרך הישר והטוב להחזיר את אבידה אף שאינה לפי כבודו. ודעת הרמ"א, דאין תלמיד חכם רשאי להחזיר האבידה כשאינה לפי כבודו, שמזלזל בכך בכבוד התורה, אלא אם רצונו לעשות לפנים משורת הדין, ישלם מכיסו דמי האבידה. ויש מי שאומר שאם הוא מפורסם בחסידות מותר לכל הדעות להחזיר האבידה, כיון שאין זה זלזול בכבודו, אלא שבח וכבוד.

ז. עשיר מכובד שמצא אבידה שאינה לפי כבודו ליטלה ולהחזירה לפי סימנים, מותר לו לוותר על כבודו ולהחזיר האבידה.

ח. כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא הבעלים הניחוה שם עד שיחזרו. ואם יבוא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזירה לו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה לתת סימניה, לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו. ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו. וכל דבר שיש בו סימן, בין ספק הנחה בין בדרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, חייב להכריז.

ט. אין המוצא חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגוף החפץ, או במקום שנפל שם. או שיש סימן בצורת הקשירה והעטיפה. וכן מנין מדה ומשקל הם בכלל סימן להחזיר על פי זה אבידה. וחפץ שאין בו סימן, וגם המקום לא יכול לשמש כסימן, כגון שניכר שנפל באותו מקום, אם הוא דבר שיש לתלות שהבעלים הרגישו בחסרונו מיד כשהחפץ נפל מהם, הרי הוא של המוצא. שהרי הבעלים נתייאשו מהחפץ מיד כשנפל מהם, ויש לתלות שהחפץ בא לידו אחר היאוש. אבל אם הוא חפץ שאין מרגישים בחסרונו מיד, אפילו אם בו סימן אין החפץ שלו, דאף על פי שהבעלים נתייאשו אחר כך, כיון שהחפץ בא לידו קודם יאוש, אין זה בכלל יאוש. [דהוי יאוש שלא מדעת].

י. לפיכך המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, שאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה, ומסתמא הרגיש בחסרון המעות, והמעות הגיעו ליד המוצא אחר יאוש הבעלים. וכיון שאין בהם סימן, וגם המקום אינו סימן [שלא היה דרך הינוח], הרי אלו שלו.

יא. מצא פירות מפוזרים, אם ניכר שהונחו שם לא יגע בהם, ואם ניכר שנפלו, הרי אלו שלו, שמן הסתם הבעלים הרגישו מנפילת הפירות ונתייאשו מהם, שדברי מאכל הרי הם כמעות שאדם עשוי למשמש בהם כל שעה.

יב. אין המקום נחשב לסימן אלא בדברים גדולים שאין דרך בני אדם לגלגלם ממקומם, או במקום שאין דרך בני אדם להלך, אבל דברים קטנים במקום שדרך בני אדם להלך, אין המקום סימן, מפני שמתגלגלים ברגלי אדם ולא נמצאים במקום הראשון.

יג. אבידת נכרי מעיקר הדין מותרת, ואין אדם מצווה להחזירה, שנאמר, אבידת אחיך. ואם מחזירה כדי לקדש שם שמים, שיפארו וישבחו את עם ישראל שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. וכן במקום שיש חשש לחילול ה', כגון שהחפץ של הגוי אבד ברחוב שברובו דרים יהודים, ויחשוד שהם שגנבו ממנו החפץ, חייב המוצא להחזיר לנכרי שלא יגרום לחילול ה'.

יד. נכרי ששכח מעות בחנות יהודי במקום שגם אחרים יכולים לראותם, ואחר כך בא הגוי ושואל ליהודי אם ראה מעות אלה, מותר לו לשקר ולומר לא ראיתי, שהרי מן הדין זכה באבידה זו.

טו.  מי  שמצא  מעטפה  ובה  ניירות ערך בחדר הכספות של הבנק, ומסרם לידי המשטרה, ועברו כמה חודשים והאובד לא בא לקחתם, אין לבעלי הבנק שום זכות לקחתם, אלא המשטרה צריכה להחזירם למוצא האבידה, והרי אלו שלו.

טז. מצא מעות מסודרים זה על גב זה, כגון ג' מטבעות שהמטבע התחתונה היתה גדולה, ועליה מטבע קטנה, ועל האמצעית מטבע קטנה יותר, חייב להכריז. וכן אם המעות היו מסודרים בצורת סולם, חייב להכריז, שמסתמא לא נפלו, אלא הבעלים הניחום שם.

יז. מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול להחזיר את שתיהן, חייב להחזירן. ואם לא יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו. כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון. ואף על פי כן יש לו לאדם להכנס לפנים משורת הדין ולא ידקדק לומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות.

יח. פגע באבידת אביו ובאבידת רבו, אם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת, ואם לאו של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו.

יט. אמר לו אביו או אמו אל תחזיר אבידה זו, הרי זה לא ישמע להם, אפילו אם ביקש שבאותה שעה יעשה לו צרכיו, שהוא ואביו חייבים במצות הבורא להחזיר אבידה לבעליה. ועוד, שכיבוד אב ואם הוא עשה, והשבת אבידה היא עשה ולא תעשה.

כ. הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם אם הוא בטל ממלאכתו. אבל אם היה עוסק במלאכתו, ובטל ממנה כדי להחזיר האבידה, לא יאמר לו תן לי מה שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל.

כא. המוצא כלב או חתול רע שמזיק לקטנים, אין צריך להשיבו לבעלים.

כב. מציאת בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שלחנו, ומציאת אשתו, הרי אלו שלו. ומציאת בתו הנערה, אף אם אינה סמוכה על שלחנו, הרי אלו שלו. ומציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו שהוא קטן, ומציאת אשתו המגורשת מספק, אינה שלו. [ילקו"י דיני חינוך עמ' שסו].

כג. מציאת קטן מעיקר הדין אין בה גזל, ולכן אם הקטן מצא איזה חפץ ובא אחר ונטלה ממנו, מהדין אין בזה גזל, אבל מפני דרכי שלום אין ליטול מהקטן מה שמצא. ואם עבר אחד וגזלה ממנו, אינה יוצאה בדיינים. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסז].

כד. אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה, אינו חייב בהשבתה.

כה. אבידה של שותפים שאין בה שוה פרוטה לכל אחד, אינו חייב בהשבה, ואפילו אם האבידה שוה הרבה. והני מילי שידוע שאבידה זו היא של שותפים, אבל מן הסתם חייב להחזיר.

כו. המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו, כיצד, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעת. ולדעת מרן השלחן ערוך אסור לרואה דבר זה ליטול הממון לעצמו, שהרי לא הפקירו בפירוש, ובכל זאת אם נטל אינו צריך להחזיר. שנאמר, אשר תאבד, פרט למאבד לדעת. ולדעת הרמ"א כל אבידה מדעת דינה כהפקר, וכל הקודם זכה בה. ואין לומר קים לי שלא כדעת מרן השלחן ערוך.

כז. יש מי שאומר, שאם ראה את חבירו זורק חפץ כדי לשוברו, והלך והציל את החפץ ולא נשבר, ואח"כ רוצה המציל לזכות בחפץ בטענה שהרי זה כהפקר, וחבירו טוען שלא הפקירו אלא רצה לשכך כעסו, לא הוי הפקר, כיון שהשליכה מתוך כעס. [מחנה אפרים זכייה מהפקר סי' ו'].

כח. מן הראוי שבמקומות ציבוריים, כמו ישיבה ומוסדות צבור, הנהלת הישיבה או המוסד יכתבו הודעה במקום גלוי, שלפי תקנת המוסד כל מי שלא יבא לקחת חפציו או את ספריו עד זמן מסויים, אין המוסד אחראי עליהם, וההנהלה תשתמש בהם כרצונה.

כט. בכלל השבת אבידה הוא שאם רואה את חבירו שסר מדרך הישרה עליו להחזירו לדרך הישרה, שהרי הדברים קל וחומר, שאם ציותה התורה להחזיר אבידת ממון לבעלים, על אחת כמה וכמה שצריכים להשיב לו את אבידת נפשו, ורמזוהו חכמינו בדרשתם, והשבותו לו, לרבות אבידת עצמו, שתשיב לו את נפשו ההולכת מדחי אל דחי. ותזכהו בעולם הזה ובעולם הבא. [מנחת חינוך מצוה רלט].