נוסח וסדר הפרשת חלה


סדר הפרשת חלה

מברכים את ברכת הפרשת חלה (נהוג לעמוד בעת קיום המצווה):

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲֹשֶר קִדְֹּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִיוָּנוּ לְהַפְרִיֹש חַלָּה תְרוּמָה

(האשכנזים אומרים: חַלָּה מִן הָעִיסָה)

לוקחים חתיכה קטנה מן העיסה, מרימים אותה ואומרים:

"הֲרֵי זוֹ חַלָּה".

החתיכה יכולה להיות בכל גודל שהוא. המנהג הוא להפריש חלה בשיעור של “כזית” (82 גרם), חתיכה בגודל של כדור פינג–פונג בערך. זמן זה הוא עת רצון לבקשות אישיות ותפילות.

שורפים את החתיכה, או עוטפים אותה בשתי עטיפות ומשליכים לאשפה.

תפילה לאחר הפרשת חלה

יהי רצון מלפניך, ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך, ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות. וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. יהי רצון מלפניך, ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שהמצווה של הפרשת חלה תחשב כאלו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה, ותחשב הרמת החלה שאני מרימה, כמו הקורבן שהוקרב על המזבח שנתקבל ברצון. וכמו שלפנים הייתה החלה נתונה לכהן והייתה זו לכפרת עוונות, כך תהיה לכפרה לעוונותיי, ואז אהיה כאלו נולדתי מחדש נקיה מחטא ועוון, ואוכל לקיים מצוות שבת קודש והימים הטובים עם בעלי וילדינו, להיות ניזונים מקדושת הימים האלה, ומהשפעתה של מצוות חלה יהיו ילדינו ניזונים תמיד מידיו של הקב”ה ברוב רחמיו וחסדיו וברוב אהבה. ושתתקבל מצוות חלה כאלו נתתיה לכהן. וכשם שאני מקיימת מצוות חלה בכל לב, כך יתעוררו רחמיו של הקדוש ברוך הוא לשמרני מצער וממכאובים כל הימים. אמן.

(מתוך אתר אחינו).

מעוניינים במזכרת מושלמת לאירוע / כנס "הפרשת חלה"? כאן תמצאו אותה!

חוברת לימוד יומי קצר לנשים, עם איזה כיתוב שתרצו על הכריכה…

>> לחצו כאן לרכישה ולפרטים נוספים!

סימן סז – הלכות שמיטת כספים


א. ‏מצות עשה להשמיט את המלוה בשביעית, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה'. לפיכך התובע חוב שעברה עליו שנת השביעית [כשמלוה לא עשה פרוזבול] עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יגוש את רעהו ואת אחיו.‏ [ובזמן הזה ראה  סעיף ג']. [ילקוט יוסף על הלכות שביעית פרק כד ס"א].

ב. אף על פי שאדם המשמט את חובו מקיים מצוה, [ובזמן הזה מדברי סופרים] עם כל זה אין מברכים בעת שאומר המלוה משמט אני, מכמה טעמים. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ב].

ג. ‏אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שאז הקרקעות שבים לבעליהם ללא תשלום, שנאמר: וזה דבר השמטה שמוט, בזמן שאתה משמט קרקעות [ביובל], אתה משמט כספים בשביעית בזמן שאין אתה משמט קרקעות אין אתה משמט כספים. ובזמן הזה אין היובל נוהג, שהרי נאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שכל יושביה עליה, והואיל ובזמן הזה אין כל ישראל נמצאים בארץ ישראל, אין היובל נוהג, ומכיון שאין היובל נוהג אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה. ומכל מקום שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדברי סופרים.‏ ושמיטת כספים נוהגת גם בחוץ לארץ.[ילקו"י שביעית פרק כד ס"ג].

ד. ‏אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, מה שם אחר שבע, אף שמיטת כספים אחר שבע. לפיכך המלוה את חבירו אפילו בשביעית עצמה גובה והולך חובו במשך כל השנה. ומיד כששקעה החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ד].

ה. ‏שביעית משמטת את המלוה, בין מלוה שבעל פה ובין מלוה שבשטר, ואפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים משמטת. ואם עברה שביעית אינו יכול לתבוע את חובו משום לא יגוש את רעהו. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ה].

ו. ‏אפילו אם הלוה נתן למלוה לפרעון חובו צ'יק על החשבון שיש לו בבנק, הרי זה משמט [אם לא עשה פרוזבול], שכל שמחוסר גוביינא, הרי זה משמט. ונראה שאפילו  צ'יק בנקאי כיון שמחוסר גוביינא הרי זה משמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ו].

ז. ‏המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט בשביעית, מה שכנגדה משכון ויש אומרים   שאף היתר על המשכון אינו משמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ז].

ח. ‏הקפת החנות אינה משמטת, ואם זקף את החוב עליו במלוה משמטת.[שם פרק כד ס"ח].

ט. ‏המשאיל לחבירו מיני פירות או בקבוקי יין ושמן וכיוצא בזה, כיון שאין השאלה חוזרת בעינה, נחשב כהלואת כסף והשביעית משמטתו. לפיכך אשה שהשאילה לשכנתה ככרות לחם או בקבוקי שמן או מספר ביצים וכדומה, ועברה עליהם שביעית, אינה יכולה לתבוע ממנה דבר, שהשביעית משמטת. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ט].

י. דיני שמיטת כספים חלים רק כאשר המלוה והלוה הם יהודים, אבל בנכרי אין דין שמיטת כספים, שנאמר: לא יגוש את רעהו ואת אחיו, רעהו פרט לאחרים, אחיו פרט לגר תושב. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"י].

יא. מי שיש לו עיסקא משל חבירו, שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה. והיינו, שנתן סחורה לחבירו למחצית שכר, ונותן לו שכר עמלו, דקיימא לן דחצי הוי פקדון וחצי הוי הלואה, מחצית ההלואה משמטת. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"יא].

יב. מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפים, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה. [ילקו"י שביעית פכ"ד י"ב].

יג. ערב שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה הגיע שנת השמיטה, משמט, ואין הלוה משלם לערב. [אלא אם כן עשה פרוזבול]. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד' סעיף יג].

יד. מי שחייב ממון לחבירו ונשבע לשלם לו כל דבר שהשביעית משמטת פטור גם כן מלשלם מכח השבועה, דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב ממון. [ילקו"י שביעית פרק כד סעיף יד].

טו. ראובן שתבע את שמעון שנתן לו הלואה וחייב לו סך מסויים, וחבירו כפר, והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין, הוי כגבוי ואינו משמט. ואפילו אם עדיין לא כתבו פסק דין רק פסקו הדין, משמט החוב. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף טו].

טז. המגרש את אשתו קודם השמיטה, ועדיין לא הספיק לשלם לה את סך כתובתה, אין כתובתה נשמטת. ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה משמטת. [ילקו"י שביעית פרק כד סט"ז].

יז. נשים שייכות במצות שמיטת כספים, ואם משמטת את הלואתה מקיימת בזה מצוה מן התורה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף יז].

יח. אדם הנמנע להשמיט את הלואותיו, או שעבר ולא עשה פרוזבול בערב ראש השנה ואינו משמט, עובר על עשה ולא תעשה, ולכן אין ראוי להעלותו לספר תורה לפרשה זו בחומש דברים (פרק טו פסוק ב). [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף יח].

יט. מאחר שכבר נתבאר לעיל שכל דיני שמיטת כספים חלים רק כאשר המלוה והלווה שניהם יהודים, אבל בנכרי אין דיני שמיטת כספים. לפיכך שמעון שקנה מגוי שטר חוב שכתוב בו שהגוי הלוה כסף לפלוני, אין החוב נשמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף יט].

כ. מי שהביא פועלים לביתו וסיכם עמם על מחיר עבור העבודה שעושים עבורו והתעכב ולא שילם להם עד שעברה השנה השביעית, אין שביעית משמטתו, דשכר שכיר אינו משמט. ואם זקפו עליו במלוה, משמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"כ].

כא. ‏המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים, אין שביעית משמטתו, שאף על פי שלבסוף כשיגיע זמן פרעון החוב הוא בא לידי נגישה, הרי עתה אינו יכול לנגוש, כיון שטרם הגיע זמן פרעונו, ולא קרינן ביה לא יגוש. לפיכך כל חוב שלא הגיע זמן פרעונו לפני ראש השנה של מוצאי שביעית, אלא רק לאחר מכן יגיע זמנו, אינו נשמט. והוא הדין להמלוה את חבירו באמצע חודש אלול בשנה השביעית, מבלי לקבוע זמן לפרעון חובו, והמלוה לא עשה פרוזבול לאחר מכן שלא תשמטנו השביעית, הואיל וסתם הלואה אינה פחות משלשים יום, נמצא שאינו יכול לנגשו בשמיטה. והשתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש, הילכך אפילו עברה עליו שביעית, אין שביעית משמטתו. ויכול לתבוע חובו אחר שנה שביעית אע"פ שלא כתב פרוזבול. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כא. יביע אומר חלק ט' חלק חושן משפט סימן ג עמוד תל].

דיני הלואה לקטן ומקטן


א. המלוה מעות לקטן פחות מגיל שש, אפילו אם הלוהו לצורך מזונותיו, אין נפרעים ממנו. אבל אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות אם ידוע שלוה לצורך מזונותיו נפרעין ממנו. ואם אין ידוע שלוה לצורך מזונותיו, אין נפרעין ממנו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שמח].

ב. גדול שלוה מעות מקטן יותר מגיל שש, חייב להחזיר לו את דמי הלוואתו. [שם עמ' שנ].

ג. קטן שהגיע לעונת הפעוטות שהלוה מעות לגדול, או גדול המלוה מעות לקטן שהגיע לעונת הפעוטות לצורך מזונותיו, בשנת השמיטה צריכים לעשות פרוזבול כדי ששנת השמיטה לא תשמט את ההלואה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנ].

ד. יתומים קטנים שיש להם מלוה על אחרים, אינן צריכים פרוזבול. [ילקו"י דיני חינוך עמוד שנ].

ה. מי שחייב עצמו בקנין, ואמר לעדים שיכתבו ויתנו בידו, וכן עשו, ומסר לו החייב השטר, זכה. ואמנם עדים שראו קטן שקנו מידו, לא יכתבו עליו שטר. כי הקנין של הקטן אינו כלום. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנא].

ו. המוציא שטר חוב על חבירו, כל זמן שהשטר לא נתקיים יכול הלוה לומר שהוא מזוייף. ואם העד שחתום על השטר מת, יכול הבן להעיד על כתב יד אביו אחר שיגדיל, ולהצטרף עם עוד עד אחר, ולומר שזה כתב ידו של אביו. ואפילו אם אביו מת בעת שהבן היה קטן. וכן יכול להעיד על כתב יד של אחיו או של רבו שראה בקטנותו. ויש אומרים דדוקא אלו שרגיל עמהם, אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגדלו שהכיר אותו בקטנותו. [שם].

ז. עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה, אינם נאמנים. [שם שנא].

ח. שטר שיש בו נאמנות אינו גובה מיתומים קטנים, כי אולי כשיגדלו ימצאו שובר או עידי פרעון. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנא].

ט. לוה שמחל על ההלואה שחייבים לו אחרים שלא בפני הלוה, אפילו אם מחל בפני קטן, מחילתו מועילה, ואינו יכול יותר לגבות את חובו.

י. מי שפירנס יתום והיה מכוין לשם מצוה, וכשהגדיל תבע ממנו את הסך שפירנסו, פטור מלשלם, אפילו אם היו ליתום נכסים באותה שעה. ואמנם אם פירש שהוא זן אותו דרך הלואה, חייב לשלם את כל הוצאותיו. אולם אם היה היתום סמוך על שלחן בעל הבית שהשתדל בכל צרכיו כמו אפוטרופוס, אפילו אם פירנס אותו בסתם חייב היתום כשיגדיל לשלם לבעל הבית את כל הוצאותיו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנב].

סימן לט, עד – קצת מהלכות הלוואות


א. מה שנוהגים להלוות מעות בלי עדים ובלי שטר, אין להם על מה לסמוך, וצריך להקפיד מן הדין להלוות בעדים או בשטר. [שו"ת יביע אומר חלק ז' חלק חושן משפט סימן ז].

ב.  החותם  על  שטר  חוב,  ואחר כך טען שלא הבין את תוכן השטר, ושלא קראוהו בפניו, אין בדבריו כלום, ומוציאים ממנו מה שכתבו בשטר. [שו"ת יביע אומר ח"ג סימן יג סק"ג. אבן העזר].

ג. אדם שהלוה מעות לחבירו ואחר כך מחל לו שלא בפניו, מחילתו מועילה מדין זכין לאדם שלא בפניו, ואינו יכול לגבות חובו, שמחילה אינה צריכה קנין. ואפילו תפס מוציאין ממנו, ואינו יכול לומר קים לי כמאן דאמר דצריך מחילה בפניו. [שו"ת יביע אומר ח"ג חו"מ סי' ב].

ד. המוחל לחבירו בלבו ולא הוציא בשפתיו, אם גבה המלוה את חובו לאחר שמחל לו בלבו, אין מוציאין מידו. [שו"ת יביע אומר חלק ג' חלק חושן משפט סימן ג'].

ה. ראובן שהלוה מעות לגיסו על מנת לקנות דירה, וטרם שיבצע קניית הדירה נספה בתאונת דרכים והשאיר יתומים רכים, ומנהל העזבון מצא בין הניירות שהגיס היה חייב מעות לראובן, ועמד ופרע את החוב ממעות העזבון, מותר לו להחזיק במעות אלה. [שו"ת יביע אומר ח"ו חושן משפט סימן ו].

ו. שטר חוב שכתוב בו ריבית מפורשת, בלא היתר עיסקא, אינו גובה בו את הריבית, אבל גובה בו את הקרן, אפילו מנכסים משועבדים. אבל אם כלל הקרן עם הריבית, השטר פסול, דיש לחוש שיבוא לגבות בו את הריבית.

ז. המלוה את חבירו בעדים, או שהודה בפני עדים שהוא חייב לו, נקרא מלוה על פה, ואינו גובה ממשועבדים. אבל המלוה את חבירו בשטר, גובה מן המשועבדים, אפילו לא כתב אחריות. ואם יש עדים שקנו מידו, גובה ממשעבדי.

ח. שטר חוב שנתבלה בכביסה, וכדומה, והרי הוא הולך להמחק, מעמיד עליו עדים, ובא לבית דין והם עושים קיום לשטר.

ט. מי שהילוה לחבירו בשטר, והשטר אבד, אם העדים קיימים, אף על פי שקנו מידו, אם טוען שפרע, אפילו בתוך זמנו, הרי זה נשבע שבועת היסת כדין מלוה על פה. ולכן אם קרע את השטר או שרפו, אפילו אם היה השטר יוצא מידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי, אף על פי שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר.

י. שטר שהמלוה הפקידו אצל אחר, ויוצא מתחת ידי הנפקד, אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל.

יא. המוציא שטר חוב על חבירו, כל זמן שהשטר לא נתקיים יכול הלוה לומר מזוייף הוא, ומעולם לא צויתי לכותבו. ואפילו אם מודה ואומר אמת שצויתי לכותבו אבל פרעתיו, או שטר אמנה הוא [להראות שכביכול יש למלוה כסף], נאמן במגו שהיה אומר לא היו דברים מעולם. וישבע היסת ויפטר. ואם קיימו אח"כ המלוה בבי"ד, הרי הוא כשאר השטרות. ויש אומרים שאם יש בו נאמנות למלוה, לא נאמן לומר פרעתי. ויש חולקים.

יב. אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו, אבל מותר להשהות שטר של מנה אף שאינו חייב אלא חמשים, והוא שיכתוב שובר שפרע חמשים.

דין עד אחד נאמן באיסורין


א. נאמן אדם לומר [כשהוא גדול] שזכור הוא בקטנותו עד היכן היה תחום שבת, וסומכין על פיו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שמז].

ב. קטן אין לו דין עד אחד נאמן באיסורין לאסור דבר שיש לו חזקת היתר. אבל קטן נאמן לומר בית זה נבדק מחמץ, דכיון שהוא דרבנן [דדי בביטול בעלמא] האמינוהו חכמים בדרבנן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שמז].

ג. דברים שאין בהם חזקת איסור אלא חששא בעלמא שמא יחליפנו הגוי, או ביין שמא יגע בו העכו"ם, סומכים על הקטן שבא לכלל דעת שמירה האומר שהגוי לא החליפו ולא נגע בו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שמח].

ד. קטן המעיד שהדיח את הבשר לאחר המליחה, קודם הבישול, נאמן, שהרי הדבר בידו להדיח, ובפרט שאיסור דם שמלחו הוא מדרבנן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שמח].

סימן כח, לח – הלכות עדות


א. אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. ואף בדיעבד שעברו וקיבלו עדות בדיני ממונות שלא בפני בעל דין, לאו כלום הוא. וכל זה בתובע שמביא עדים על תביעתו לחייב את חברו ממון, אבל המביא עדים לפטור את עצמו, מקבלים שלא בפני בעל דין. ויש אומרים שאם הנתבע מביא עדים לפטור עצמו מחיוב שטר חוב, אין מקבלים שלא בפני התובע. [המבי"ט ח"א סימן רפז]. ויש אומרים שגם באופן כזה מקבלים עדות שלא בפניו. [כנה"ג. ערך השלחן חו"מ סימן כח ס"ק כב]. וראה להלן סעיף ב'. [יביע אומר חלק ז' חושן משפט סימן ג' אות ז. יבי"א ח"ה חו"מ סי' ב. ואם דין זה שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין הוא מה"ת או מדרבנן, ראה ביביע אומר ח"א חיו"ד סי' א' אות ג'. ובח"ד חאהע"ז סי' ה' אות ב' בד"ה ברם].

ב.  ולפיכך אשה שתבעה בבית הדין את בעלה לחייבו במזונותיה, והבעל רוצה לפטור את עצמו בטענה שהאשה עובדת ומרויחה לפרנסתה, מקבלים עדי הבעל שלא בפני האשה, שאינו אלא כפוטר עצמו מחיובו. אבל אם ניתן פסק דין לחייבו במזונות, ועבר זמן מה ולא שילם, וכעת מביא עדים שהאשה עבדה והרויחה בכל משך אותה תקופה, אין לקבל העדות שלא בפניה, שהפסק דין שביד האשה נחשב כאילו הוא גבוי בידה, וכאילו הוא בא להוציא ממנה. [יביע אומר חלק ה' חו"מ סימן ב].

ג. דוקא בממון אין לקבל עדות שלא בפני בעל דין, מה שאין כן באיסור, שכל ישראל נחשבים כבעלי דין לענין איסור. [יבי"א חלק א' חלק יורה דעה סימן א].

ד. מחלל שבת בפרהסיא שעושה יין נסך במגעו, יש אומרים שצריך להעיד בפניו בבית הדין, ואין די בידיעה בעלמא. ויש חולקים. [יביע אומר ח"א יו"ד סי' יא אות טו, וח"ב יו"ד סי' י' אות א].

ה. עדים כשרים שהעידו בבית דין, ונבדקו בפוליגרף [מכונת אמת] ויצא שהעדים אינם דוברי אמת, אין בתוצאות הבדיקה כדי לערער נאמנות העדים כלל, ורק בית הדין יחקור וידרוש היטב את העדים. [שו"ת יביע אומר חלק ז' חלק חושן משפט סימן ח].

ו. כל היודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו, בין שיש עד אחד עמו, בין שהוא לבדו. בין שיחייב את חבירו בין שיזכה אותו בעדותו. ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים, שנאמר, והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. [שלחן ערוך].

ז. עד אחד לא יעיד אלא בדבר של ממון, שמביא לידי שבועה, או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא, אבל אם כבר נעשה האיסור, לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע לחבירו.

ח. אסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע הדבר, ואינו משקר. ואפילו אם מצטרף לעוד עד, אין לו להעיד אלא ביודע בעצמו, ולא בשמע מאחר. ואולם אם אחר הזכיר לו שראו יחד את הדבר, ונזכר על ידי כך, יכול להעיד. אבל אם בעל דין עצמו מזכירו, לא יעיד. [שם].

ט. כל זמן שהאדם זוכר יכול להעיד לעולם, ואינו חושש שמתוך שהדבר נתיישן הרבה אינו זוכרו על בוריו.

י. אפילו לא נזכר על העדות אלא מתוך הכתב, שבזמנו כתב אצלו בפנקסו ושכח הדבר, ואינו נזכר אלא אחר שקרא הדבר, יכול להעיד, ובלבד שנזכר בדבר אחר שראה הכתב, ואין זה מפיהם ולא מפי כתבם.

יא. עדים שראו דרך משקפיים באופן ברור, רשאים להעיד, וכן אם נסתכלו היטב דרך משקפת, וראו דמותו של האדם באופן ברור, ויודעים בלא ספק שלא טעו כלל, רשאים להעיד. [ויש מי שאומר שכן הדין בראו באמצעות ראי]. ועל הדיין לחקור על טיב הראייה.

יב. כל הפסולים לדון פסולים להעיד, חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד, אף על פי שפסולים לדון יחד.

יג. ואלו הן הפסולים להעיד: האחים לא יעידו זה על זה, ולא שניהם ביחד על אחרים, בין אחים מן האב בין אחים מן האם. וכן האב פסול להעיד עם בן בנו. אבל יכול להעיד עם נינו [בן הנכד]. וכן האיש עם אשתו פסולים להעיד. לפיכך אינו מעיד לא לבנה ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה ולא לאמה. ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה.

יד. שני אחים שנתגיירו, מעידים זה לזה, שאין קירבה בגר שנתגייר.

טו. קטן פסול להעיד, אפילו היה חכם ונבון, עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות. ואם שהו מלבודקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנה, ובדקוהו ונמצאו לו שתי שערות, הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו י"ג שנה. ואין צריך שיהיה זמן מעת לעת משעה שנולד כדי שיהיה נחשב גדול. ואם נתמלא זקנו אין צריך בדיקה. ואף מוציאין ממון על פי עדותו. ובן י"ג שנה ויום אחד שהביא ב' שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן, אין עדותו עדות בקרקעות, אבל במטלטלין עדותו עדות. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שמה].

טז. היה יודע עדות בקטנותו, והעיד בה כשהוא גדול, אין סומכים על עדות זו, אבל יש דברים שסומכים בהם על עדות כשמעיד שהוא גדול, כשראה בקטנות, כגון שמעיד עם אחד גדול שזה כתב ידו של אביו, או של רבו, או של אחיו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שמז].

יז. שוטה פסול לעדות, וכגון מי שנטרפה דעתו אפילו בדבר אחד, אפילו שמדבר ושואל כענין לשאר דברים, הרי זה פסול לעדות.

יח. אשה פסולה לעדות, וכן גוי פסול לעדות, אפילו אם מוחזקים לנו שאינם משקרים.

סימן כז – שלא לקלל דיין ולא שום אחד מישראל


א. המקלל אחד מישראל בשם או בכינוי, או באחד מהשמות שקורים הגויים להקב"ה, אם היה בעדים והתראה לוקה אחת משום לא תקלל חרש. ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל, וארור הוי לשון קללה.

ב. אסור לקלל גם כל אחד מישראל, כדכתיב לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש, שאפילו זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו. ואמרו בפסיקתא זוטרתא (ויקרא, עמוד 106) לא תקלל חרש, מרבה אפילו בר ישראל שאינו שומעך, קל וחומר לפניו. [כ"ה ברמב"ם (פרק כו מהלכות סנהדרין), ובספר המצוות שלו (ל"ת שיז). וכן הוא בסמ"ג (לאוין רט, ריב), ובסמ"ק (קכג קכז), ובספר היראים (קעד וקפד), ובספר החינוך (מצוה רלא), ובשערי תשובה (שער ג' אותיות מו מז). ובש"ע חו"מ סי' כז]. ואף אם מקלל בלא הזכרת שם ה' אסור מדאורייתא. [ספר החינוך הנז'. ספר החרדים (פרק כד אות יד). יוסף אומץ יוזפא עמוד 354].

ג. כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"ח): המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו וכו', מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל. וכל שכן ברבים וכו', במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כפי שעשו כל הנביאים בישראל. ע"כ. ואמנם בדורינו אין לנו מי שיודע להוכיח, ולכן אין לקלל גם בדברי שמים. וראה למהר"ח פלאג'י בתוכחת חיים (פר' שמות דף קפא). [ילקו"י על כיבוד אב ואם פט"ו].

ד. שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעוה"ב, ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. אולם אם נאמרו הדברים בפני שלשה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע. והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. [רמב"ם פ"ז מדעות ה"ה. ע"פ הגמ' ערכין (טז:) וב"ב (לט.) אמרו, כל מילתא דאתמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מ"ט, חברך חברך אית ליה. ופי' רשב"ם, שאם יחזרו ויאמרו לאותו פלוני כך אמר פלוני עליך. ע"כ. והיינו דאין בזה גם איסור לא תלך רכיל בעמך. וכ"ש דלית ביה משום לה"ר. ובשבת (לג:) במעשה דיהודה בן גרים, שסיפר את דבריו של רשב"י על הרומאים, שכל מה שעשו לצורך עצמם עשו, וגרם שהשלטון רצו להרוג את רשב"י. הנה אף שהיו שלשה, בשמתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר אסור. והנה מדברי רשב"ם הנ"ל מבואר, שכל דבר הנאמר בפני ג',אין בו משום לשון הרע, וגם אין בזה אבק לשון הרע, ואיסור רכילות. דכל ששלשה יודעים מזה, ממילא כבר נשמע הדבר ונודע לכל, דחברך חברך אית ליה, ובדבר העשוי להתגלות לא אסרה התורה משום לשון הרע. ועל זה לא נאמרו כל אותן הדברים החמורים בחומר עוון לשון הרע. וכן מבואר בעוד ראשונים, ועיין בדברי רבינו גרשום בב"ב שם. ובעליות דרבינו יונה ב"ב שם, בביאורו השלישי. ובמהרש"ל על הסמ"ג (לאוין ט'). וע"ש בכסף משנה שכתב, דמה שהתיר הרמב"ם היינו שאם יבוא במקרה לדבר בענין זה אין איסור לאומרו, אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר. וע' בסמ"ג (ל"ת ט'). ע"ש].

סימן כו – שלא לדון בבתי משפט של גוים או של חילוניים


א. אף על פי שהסמכות החוקית כיום בארץ מטעם הממשלה, לדון בדיני ממונות, היא לבתי משפט חילוניים, הדבר ברור שלפי דין תורתינו הקדושה כל התובע את חבירו בבתי משפט שלהם, גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שאמרו על הדן אצל שופט גוי, שהדן אצלו הרי הוא כמחרף ומגדף, ומרים יד בתורת משה רבינו. ולא שייך בזה דינא דמלכותא דינא, דלא אמרינן הכי אלא במקום שיש תועלת והנאה למלך, מה שאין כן בחוקים ומשפטים של הערכאות שאינם תואמים את ההלכה, ואין בהם תועלת למלך, בודאי שאין לומר בהם דינא דמלכותא דינא. והגאון מהרצ"פ פראנק זצ"ל, כתב בין השאר: שכאשר נתבונן בטעם האיסור לדון בערכאות של גוים, שהוא מפני שהדן בפניהם הוא מייקר שם אליליהם להחשיבם, שנאמר ואויבינו פלילים, שכשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם, [כמו שפירש רש"י בפרשת משפטים], ולפיכך הדן בפניהם ה"ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה, כדברי הרמב"ם והש"ע, וא"כ מטעם זה עצמו גם יהודי ששופט ע"פ חוקותיהם, בודאי שהוא גרוע יותר מגוי, שהגוי לא נצטווה לשפוט דוקא ע"פ דת ישראל, אבל יהודי זה שמצווה לדון ע"פ התורה, והוא מתנכר אליה ודן ע"פ המג'לה של העותומנים ושאר חוקי אומות העולם, שעליהם נאמר יוצר עמל עלי חוק, יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, הרי הוא רשע ומרים יד בתורת משה, וכדברי הרשב"א, הרי הוא הורס חומות הדת ועוקר ממנה שורש וענף והתורה מידו תבקש, והוא הדין למי שהולך להתדיין בפניו. וצר לנו מאוד שחוקים אלה אימצה הממשלה וכן הכנסת, לדון בהם במדינת ישראל, ואין לך עלבון לתורה ולנושאי דגלה יותר מזה, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, מהרה יבוא האדון אל ביתו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה. ע"כ. גם החזון איש זצ"ל (סנהדרין סי' ט"ו אות ד') כתב: שהדבר ברור שאין שום נפ"מ בין הדן בפני עכו"ם, לבין הבא לדון אצל שופט יהודי הדן ע"פ חוקים זרים שבדו אומות העולם, ואדרבה הדבר יותר מגונה ששופטים יהודים המירו את משפטי ה' ותורתו הקדושה למשפטי ההבל של הגוים, ואפילו אם יסכימו כל בני העיר על זה, אין שום ממש בהסכמתם, (עיין רמב"ן ר"פ משפטים), ומשפטם חמס עושק וגזל, ומרימים יד בתורת משה. ע"כ. והגריא"ה הרצוג זצ"ל כתב: שכעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן ע"פ חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהלה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גוים, כי המבלי אין אלקים בישראל וכו' ח"ו. ומוכח מדברי הרשב"ץ (ח"ב סי' ר"צ), שגם הדנים בערכאות של מוסלמים שאינם עובדי ע"ז, הרי הם בכלל מה שאמרו לפניהם ולא לפני עכו"ם, שכיון שאינם מכירים בחוקי התורה, וטוענים שכבר פקע תוקף דת משה, ולכן דנים הם ע"פ משפטי נביאי השקר שלהם, ההולך לדון בפניהם הרי הוא כבועט בתורת אלקים חיים כפי שקבלנו מדורו דורות עד משה רבינו, ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן וכו'. עכת"ד.  [יבי"א ח"ב חו"מ סי' א סק"ח. וח"ה חו"מ סימן א' סק"ו].

ב. ואמנם בכל הנוגע למסים ארנונה ומכס יש לקיים את חוקי המדינה, שזה בכלל מה שאמרו "דינא דמלכותא דינא". ואף על פי שיש מי שכתב שלגבי הכנסת שנבחרים בה חלק מהנבחרים שהם מפריצי עמנו, ויש בהם שונאי דת, לא שייך לומר בחוקים שלהם דינא דמלכותא דינא. הנה אין דבריו נכונים, שגם במלך רשע אמרינן דינא דמלכותא דינא. אבל לפי ההלכה אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שהרי הם פטורים מכל מיני מסים, בין מסים הקצובים על כל העיר, ובין על כל איש ואיש, וגזרו בגזרת נידוי חרם ושמתא על כל מי שיגבה מסים מתלמידי חכמים. ואף ריוח שהחכם השיג על ידי משא ומתן מעסקיו, פטור ממס הכנסה ומס ערך מוסף,  וכל  כיו"ב.  [יחוה דעת ח"ה סג. שו"ת יביע אומר חלק ז' חלק חושן משפט סימן י. ושם מי נקרא תלמיד חכם לענין זה, ובדין גביית קמחא דפסחא ושאר עניני מצוה, אם יכולים ראשי הקהלה לכוף את הת"ח להשתתף במסים אלה].

ג. אשה שתבעה את בעלה למזונות בבית המשפט החילוני, ע"פ עצת עורך הדין שלה, והשופט חייב את הבעל לשלם לה מזונות, ואחר כך דן השופט ביניהם בהסכם גירושין ע"מ שהדירה שהיא על שם שניהם תועבר לזכות הבעל, ואחר שחתמו שניהם על ההסכם, חזרה בה האשה, וכשראה השופט כן, ביטל את חיוב המזונות לאשה, ועתה באה האשה אל בית הדין הרבני בתביעה לחייב את בעלה במזונותיה, ובית הדין האיזורי ברחובות פסק שאין להזדקק לתביעתה, הואיל ופנתה מתחילה לערכאות, וכמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' כו). והאשה ערערה על זה בבית הדין הגדול. ואחר שקלא וטריא בדברי הרמ"א והאחרונים, ובדעת מרן הב"י בזה, העיקר הוא שיש לקבל את הערעור של האשה, ועל ביה"ד לדון בתביעתה למזונות.  [יביע  אומר  חלק  ז' חלק חושן משפט סימן ה. ושם אות ב' אם הנתבע שהוא מוחזק בדמי המזונות יכול לטעון קים לי כסברת הרמ"א וסיעתו, ודלא כמרן הב"י, והאריך בדברי האחרונים אם אפשר לטעון קים לי נגד מה שכתב מרן בבית יוסף, ולא הובא בש"ע, ובמסקנא כיון שהשופט פסק כן בשרירות לבו על שלא שמעה האשה בקולו לוותר על חלקה בדירה לטובת הבעל, והרגיש את עצמו נעלב ופגוע, על ביה"ד להציל עשוק מיד עושקו. ובפרט שבזה"ז אין הכל יודעים שדין בית המשפט החילוני כדין הערכאות, ולאו כ"ע דינא גמירי, לכן יש לקבל את ערעור האשה, ולהחזיר את התיק לביה"ד רחובות שידון ויפסוק בתביעת האשה למזונות, וכתורה יעשה].

סימן כה – דיין שטעה, ודין בית דין גדול לערעורים, וקבלת הוראות מרן בחושן משפט 


א. מה שהקימו בזמן הזה בית דין לערעורים, לא שייך בזה כל בי דינא בתר בי דינא לא דייקי, דהאידנא דלא בקיאי כל כך, דייקינן בתר בי דינא. [יבי"א ח"ב חו"מ סי' ב סק"ח. והביא דברי הרדב"ז שכתב שדוקא בזמנם אמרו כן, אבל האידנא דייקינן ודייקינן, וכ"כ בתשו' הרשב"א דהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדיינים, דייקינן בתר בי דינא, וכ"ש בזמנינו. וכ"כ מהר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (סי' ט) שבדורות הללו לא אמרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. והביא חברים לסברת הרדב"ז הנ"ל, וכן העלו גדולי הדור של זמנינו].

ב. שלשה חכמים היושבים בדין, ואחד סבור שהשנים שעמו טועים בפסק שלהם, אינו רשאי לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים, אלא יודיע להם את דעתו, ואם רבו עליו חבריו, יפסקו ברוב דיעות. אבל אם השנים שעמו אינם תלמידי חכמים כראוי, ורואה שעל פיהם יוצא משפט מעוקל, רשאי לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים, ואין בזה משום מדבר שקר תרחק, מאחר שכוונתו להוציא הדין לאורה. [יביע אומר חלק ב' חלק חושן משפט סימן ג'].

ג. אף על פי שיש הרבה ספיקות וספיקי ספיקות לחיובא, מצי המוחזק למימר קים-לי. [שו"ת יביע אומר ח"ג (חאהע"ז סי' ג' אות לב, וסימן טז אות כט). ושם אם הבעל נחשב כמוחזק במזונות].

ד. אמרינן טענת קים-לי לענין להיפטר משבועה. [שו"ת יביע אומר ח"ה (חושן משפט ס"ס ד).].

ה. אין המוחזק יכול לטעון "קים-לי" נגד מה שנפסק בשלחן ערוך, אפילו הרבה אחרונים חולקים עליו, מאחר שמרן הוא מרי דאתרין ומפיו אנו חיים, וקבלנו הוראותיו ככל אשר יאמר כי הוא זה, וכן ראוי להורות. [שו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק אה"ע סימן ח אות ו), וחלק ה' (חלק יו"ד סימן ח אות ד), וחלק ו' (חלק חו"מ סימן ג), ובח"י (חו"מ סימן א), ובשו"ת יחוה דעת ח"ה (עמוד שיב). ע"ש].

ו. יש אומרים שיכולים לומר קים-לי נגד מה שכתב מרן בתשובה, אף על פי שקבלנו הוראות מרן גם במה שכתב בתשובה. אולם הסכמת רוב האחרונים שכאן בארץ ישראל אין המוחזק יכול לומר קים לי נגד מה שפסק מרן בתשובה, שקבלת דברי מרן באה מפני שהוא המרא דאתרא בכל גלילות ארץ ישראל, ובכלל מה שקבלנו הוראותיו הוא גם מה שכתב בתשובה. וכן ראוי להורות. ולכל היותר יש לעשות פשרה הקרובה לדין. ולכן אין המוחזק בממון יכול לטעון קים לי נגד מה שפסק מרן בתשובה, ומוציאים מן המוחזק על סמך פסק מרן בתשובה. ושכן העידו גאוני ירושלים רבים שהמנהג בירושלים שלא לומר קים לי נגד פסק מרן בתשובה. [יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' כה אות יא). שו"ת יביע אומר ח"ט, ושם (חחו"מ סי' א') הדר תבריה לגזיזיה, והעלה שאין לומר קים לי נגד מה שמרן כתב בתשובה או בבית יוסף, אחר שקיבלנו הוראותיו גם במה שכתב בתשובה ובבית יוסף. וזה דלא כמו שכתב בשו"ת יביע אומר הנ"ל. ומשנה אחרונה עיקר. וכן הוא ביביע אומר ח"י חו"מ סי' א' עמ' תכז].

ז. יש אומרים שבדיני ממונות יכול המוחזק לטעון "קים-לי" נגד מה שכתב מרן בבית-יוסף, אם הדין הושמט בשלחן ערוך. ויש חולקים ואומרים דגם באופן כזה אין לומר קים לי נגד מה שכתב מרן בבית יוסף. [שו"ת יביע אומר חלק ג' (חלק אבן העזר סימן טז אות ל') ובחלק ז' (חלק חושן משפט סימן ה' אות ב') דן אי אמרינן קים לי נגד מה שכתב מרן בבית יוסף ובתשובה, וכלל ב' הדברים בחדא מחתא. ומשמע מדבריו דלא אמרינן קים לי נגד מה שכתב בבית יוסף. אך בחלק י' (חלק חושן משפט סימן א') כתב בפשיטות שאין לומר קים לי נגד מה שכתב מרן בב"י. וכפי הנראה חזר בו ממה שכתב בחלק ג'. ומה שכתב בחלק ג' הנז' לפטור את הבעל ממזונות על סמך זה דאמרינן קים לי נגד מה שכתב מרן בבית יוסף, כנראה שהיו לו עוד טעמים, בבחינת אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ורק לענין הקנין בזמן הזה, שהחתן מקבל קנין גמור על כל שיעבודי הכתובה, בזה כתב לומר קים לי נגד הב"י. וכן משמע מהמפתחות שבסוף הספר, שרק בנקודה של שיעבוד על ידי הקנין, בזה נטה לומר קים לי נגד הב"י, אבל איכא התם אריכות בכמה פנים להורות מה שהורה שם. ואיה"נ מטעם זה לחוד אינו יכול לטעון קים לי נגד הבית יוסף].

ח. יש אומרים דאף על גב דקיימא לן דסתם ויש הלכה כסתם לגמרי, בדיני ממונות יכול המוחזק לומר קים-לי כסברת היש אומרים נגד הסתם. אך למעשה מאחר ואין אנו טוענים טענת קים לי נגד מרן, גם בסתם ויש אין לטעון קים לי כסברת היש אומרים, אחר דנקטינן לדינא דהלכה כסתם לגמרי, ואין צריך לחוש להיש אומרים, והוי כסתם מרן בלא חולקים, ומכל מקום ראוי להטיל ביניהם פשרה הקרובה לדין. [שו"ת יביע אומר ח"ג (חושן משפט סימן ד' אות ח). אולם בשו"ת יביע אומר חלק ט' (חו"מ סי' א' אות ו') הדר תבריה לגזיזיה, וכתב שאין לומר קים לי].

ט. כשמרן כותב יש אומרים ויש אומרים, אף על גב דבאיסור והיתר ובאורח חיים הלכה כיש אומרים בתרא, ואף להקל לכתחלה, מכל מקום בדיני ממונות יכול המוחזק לומר קים-לי כסברת יש אומרים קמא לפטור עצמו. ויש חולקים ואומרים שמאחר ואנו תופסים עיקר כיש אומרים בתרא, אין לומר קים לי נגד יש אומרים בתרא, ולכן ראוי לעשות פשרה הקרובה לדין. [שו"ת יביע אומר ח"ה (חושן משפט סוף סימן ד') ובח"ו (חו"מ סי' ב') ובחלק ח' (חו"מ סי' א')].

י. אומרים קים לי נגד מרן השלחן ערוך כשהתובע ספרדי והנתבע אשכנזי, ומרן הש"ע מחייב את הנתבע, והרמ"א פוטרו, וכן להיפך. [שו"ת יביע אומר חלק ז' (חושן משפט סימן ב')].

יא. אפילו אם אין הנתבע טוען קים לי בית דין טוענים לו. [יביע אומר ח"ז חו"מ סי' ב אות ה' והלאה, אפילו אם אין הנתבע טוען קים לי בי"ד טוענים לו].

יב. אף על פי שאין אנו טוענים קים לי נגד מה שמפורש בשלחן ערוך, ומוציאים ממון מן המוחזק כפסק מרן, מכל מקום אם לאחרונה נגלו לנו ספרי ראשונים, שהיו בכתב יד, ועתה נדפסו ויצאו לאור עולם, ונמצאה בהם הלכה בדיני ממונות לטובת המוחזק שלא כפסק מרן, כל שיש בסך הכל שני ראשונים כאלה שפסקו לטובת המוחזק, מצי לטעון קים לי כהני ראשונים, שאף מרן אילו היה רואה את הראשונים הללו אפשר שלא היה פוסק בהחלט כסברא הנגדית. וכן כתבו כיו"ב האחרונים בכמה הלכות של איסור והיתר. והוא הדין בדיני ממונות, שאין להוציא מן המוחזק אלא בראיה ברורה. אולם במקום שמרן פסק כב' או ג' עמודי הוראה, או כרוב הראשונים המפורסמים, אין לסמוך על כתב יד של אחד מן הראשונים, אף שלא היה נגד עיניו של מרן השלחן ערוך. [שו"ת יביע אומר חלק י' (חלק חושן משפט סימן א' עמוד תנד).].

סימן יד – ללכת אחר הנתבע


א. תלמיד חכם התובע לדין את שותפו שאינו תלמיד חכם, גם בזה התובע הולך אחר הנתבע, ורק אם הוא רבו מובהק צריך התלמיד ללכת אחר רבו התובע. [שו"ת יביע אומר חלק ב' חושן משפט סימן ד' סק"ד. וכמו שכתב כן התומים (סי' יד). ודלא כמ"ש הגר"י ידיד בספר תורת חכם (סימן ח'), שבכל תלמיד חכם התובע, צריך ללכת אחריו כיון שחייבים בכבודו].

ב. אשה שנישאת לבעלה בעירו, ולאחר זמן נעשה ביניהם דין ודברים, והאשה נסעה לבית הוריה, והבעל תובע בבית הדין, האשה חייבת ללכת אחר בעלה, אף על פי שהוא התובע, מפני שחייבת בכבודו, וכדקיימא לן (ביו"ד סימן רמ סעיף ה) שאם יש דין ודברים בין האב לבנו, חייב הבן ללכת אחר אביו אף על פי שהבן הוא הנתבע, מפני שהוא חייב בכבודו. וכמו שכתב המהרשד"ם (חו"מ סימן קג ושפו), שאם עסק המשא ומתן נעשה בעירו של התובע, ואחר כך פשט לו הנתבע את הרגל ונסע לעיר אחרת, פשוט שאם יש יכולת ביד בית הדין להביאו למקום התובע, צריכים להביאו להתדיין שם. והוא הדין כאן שמקום הנישואין קובע בזה. [יביע אומר חלק ב' חושן משפט סימן ד'. ועיין עוד בשו"ת האלף לך שלמה אבן העזר סימן קיח. ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' (סימן קסז וח"ד סימן קמח). ע"ש].

ג. ואמנם אשה שנתגרשה מבעלה לאחר שהיו גרים בירושלים שנים רבות, ונולדו להם שם ילדים, ולאחר גירושיה הלכה עם ילדיה להתגורר בחיפה אצל קרוביה, והאב הגיש תביעה בביה"ד ירושלים על גובה המזונות לילדים, והאשה טוענת שאין ביכולתה לנסוע לירושלים, ושהיא מוכנה להתדיין עמו בביה"ד חיפה, הצדק עם דבריה, ועל הבעל להתדיין עמה בחיפה. [יביע אומר ח"ז חחו"מ סימן ד. ודן שם דלכאורה עליה לבוא לביה"ד ירושלים, כיון שנישואיה היו בירושלים, וכן הילדים נולדו בירושלים, ועליהם תסוב תביעתו, וכמ"ש כיו"ב המהרשד"ם [בחו"מ סי' קג] שאם היה העסק של משא ומתן בעיר אחת, והנתבע אח"כ הרחיק נדוד, בזה הנתבע הולך אחר התובע, והסכימו לזה האחרונים. אך אחר שקלא וטריא העלה שיש להתחשב עם טענת האשה שבגלל טיפולה בילדים הקטנים אין באפשרותה להניחם לנפשם ולבא להתדיין בירושלים, שהיא טענה צודקת, לכן על הבעל להגיש תביעתו בביה"ד חיפה].