כשזוכים לעלות למירון, בכניסה לציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי, רואים את הכיתוב בשער הכניסה: "כי לא תשָכח מפי זרעו" שסופי התיבות שלהם הם: יוחאי, אביו של רשב"י.
כדי שנזכה גם אנו ש'לא תשכח' מפי זרענו, צריך ללמוד מתורתו של רשב"י שעליו נרמז פסוק זה.
במימרא הידועה בגמרא (סוכה מה:) אמר התנא האלוקי רשב"י שיכול לפטור את העולם כולו מן הדין. אח"כ מגיע משפט נוסף שאמר: "ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הן – אני ובני מהן, אם מאה הם – אני ובני מהן, אם שנים הן – אני ובני מהן". מאיפה העוצמה הזו להתבטאות בכזה בטחון שאם ישנם בעולם כולו רק שני בני עלייה, אז זה אני ובני?
יושב אבי המשפחה, הרב שאול בביתו, ולפניו מהמשימות החשובות המוטלות עליו לעשות היום:
- ללכת עם הבת נעמה להליכה. היא כבר חייבת שעת איכות עם אבא.
- לעשות קניות בצרכנייה לכבוד שבת הקריבה.
- להתקשר למלמד של יוני בן ה-12.
שוקל הרב שאול בדעתו מה אפשר לעשות ומה לדחות?
איציק בן ה-20 לקראת שידוכים, הוא מוכרח להתחיל בדיאטה, להפחית קלוריות, להפעיל את הגוף, ולאכול בריא. הוא נמצא ערב תקופת החגים ויש לו 2 חתונות שהוא ממש מוכרח לבוא, ויודע שכל זה יחד יעלה לו במשקל ביוקר, ודיאטה – מה תהא עליה?
החפץ חיים כותב שעל האדם לחשוב שהיום הוא היום היחידי שיש לו. והמשנה שעליו ללמוד זאת המשנה היחידה שכעת הוא צריך ללמוד, ושהוא האדם היחידי עלי אדמות כרגע, שעליו מוטלת כעת הזכות – שהיא חובה – להחזיק את העולם ע"י לימוד התורה. וכבר אמרו חז"ל שמוטל על האדם לומר: "בשבילי נברא העולם".
ז"א: אתה האדם היחיד בעולם, וביום היחיד בעולם, ובעשייה היחידה שבעולם. כשזו צורת ההסתכלות יאמר איציק, אוקיי החתונה היום היא היחידה, רק היום אני בדיאטה, אבל בחתונה הבאה מקסימום נאכל, לא צריך להחליט היום בשביל מחר.
הרב שאול גם ידע שהוא היחיד בעולם ובזמן והעשייה היחידים, מה הכי חשוב כעת? ראשית כל – זה נותן כח לתת מודע, ובפרט ליצר, שיירגע ולא יקשה, בסך הכל עכשיו אני בשטייגען חד פעמי, או מתגבר על התאוות באופן חד פעמי. וכך עוד פעם ועוד פעם עד לניצחון המזהיר.
רשב"י היה אומר אם יש מקום בעולם לבן עליה יחיד, יתהפך העולם וזה יהיה אני, לא משנה מה קורה זה אני. ואם שנים אז זה אני ובני, שלא חושבים- יש זמן, החיים יפים, עם הגיל נתקדם הלאה.. לא! אלא עלי מוטל להיות 'נזר הבריאה' ולעבוד למען מטרה זו, כבר מעכשיו, שאם יהיו רק שנים בכל העולם וודאי זה אני ובני.
אנחנו כהורים ומחנכים מוטל עלינו לזכור שאנחנו ההורים היחידים כמובן, והעשייה הספציפית שמוטלת עלינו עכשיו היא העשייה היחידה! לא נאמר – הילד צריך חינוך דחוף – אבל כרגע אני אעלים עין… אין לי כוח… לא! זו העשייה היחידה!
בעלותנו לציון הקדוש נתחזק בדרכיו, ונעתיר בימי עקבתא דמשיחא, שהם ימי דחק בחינוך הילדים. וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, שבזכותו ניוושע ויקוים בנו "כי לא תשכח מפי זרעו", אמן!
לתגובותהערות הגב: n3201525@gmail.com
נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח