בימים אלו, שבין חג הפסח לחג השבועות, נהגו ישראל מקדמת דנא לעסוק בלימוד מסכת אבות בשבתות קודש. זוהי התקופה שבה אנו מכשירים את הלב לקבלת התורה על ידי תיקון המידות וזיכוך הנפש.
לרגל הימים הנשגבים, נלמד יחד מתוך ספרו של מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א, "ענף עץ אבות", המבאר בטוב טעם ודעת את משניות המסכת. היום נלמד קטע מתוך פרק א' משנה א', הפותח בסימן הידוע:
"כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר".
מדוע נקראת המסכת בשם "אבות"?
בפתח פירושו, עומד מרן על שמה של המסכת ומבאר את השורשים העמוקים של דברי המוסר המובאים בה:
טעם שקוראים למסכת זו "מסכת אבות", הואיל וכולה מוסרים ותוכחות לאדם, כאב המייסר את בנו ומוליכו בדרך ישרה. כמו שאמר שלמה המלך ע"ה: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א' ח'). ואמר: "שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים" (שם ד' י'). לכך נקראת מסכת זו "מסכת אבות". ועוד נתנו טעם אחר על מה שנקראת מסכת אבות, כי כל חכמי אומות העולם כשרוצים להוכיח את עמם, בודים מלבם דברי תוכחות ומוסר על פי דעתם, דברי הבל ורעות רוח. ובא לומר שלא תחשוב שגם רבותינו ז"ל שאמרו מוסרים אלו, בדו הדברים מלבם ח"ו, אלא כולם ניתנו מרועה אחד בהר סיני מפיו של הקב"ה, וקבלנום בקבלה איש מפי איש, לכך נקראת מסכת זו מסכת אבות.
סוד המנהג: מדוע לומדים פרקי אבות בימי הספירה?
בהמשך דבריו, מפרט מרן את הסיבות המגוונות למנהג ישראל ללמוד את המסכת דווקא בתקופה זו של השנה, בין אם מצד מזג האוויר המתחמם ובין אם כהכנה רוחנית למתן תורה:
הטעם שנוהגים לקרות מסכת אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, כי בימים אלה של תקופת האביב, יוצא האדם לטייל בשדות דשא ולשמוח עם חבריו, ועלול להמשך אחר תענוגי עולם הזה, ויתבטל מעבודת הבורא יתברך, כמו שאמר החכם מכל האדם: "שמח בחור בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך" (קהלת י"א ט'). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת סג:) אלו דברי היצר הרע, ויצר הטוב אומר: "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". (שם). לכן נהגו לקרות בזמן הזה מסכת אבות, שכולה דברי מוסר ודרך ארץ ומדות טובות, למען נסור מדרכינו הרעה ונדבק בדרך אבותינו הישרה.
וכיוצא בזה כתב בספר מדרש שמואל (בהקדמה), שהטעם הוא לפי שמכאן ואילך מתחיל מזג האויר להתחמם, ועמו מתעוררות תאוות גופניות, ויצר הרע מתגבר והולך, ואילו מסכת אבות מלאה מוסר השכל, ומעוררת את האדם ללימוד תורה, שהיא כנגד יצר הרע, וכמ"ש (בקידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. שעל ידי לימוד התורה מתגבר האדם על יצרו, וישר אל מלאך ויוכל. ועוד לפי שבעצרת, הוא חג השבועות, ניתנה לנו התורה, ונאמר ראשית חכמה יראת ה', הילכך קוראים במסכת אבות לדעת לרדוף אחר כל מדה טובה, ויהיה לבו מוכן לקבלת התורה בלב שלם, ולהתנהג בה כדת וכשורה.
וכן אנו מונים בימים אלו ומקיימים מצות ספירת העומר, שהיא דוגמת ספירת ימי הנדה לטהרתה, ובשעה שעמדו ישראל על הר סיני נפסקה מהם זוהמת הנחש, (שבת קמו רע"א). ואחר קיום מצות ספירת העומר אנו מוכנים לקבלת התורה בטהרה, וכמו שאמרו בזוה"ק (פרשת אמור דף צז:), דכל בר נש דלא מני האי חושבנא דאינון שבע שבתות תמימות, למזכי לדכיותא דא, לא אקרי טהור, ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא. ע"ש. ועוד שהימים האלה הם ימי דין כי בהם מתו תלמידי רבי עקיבא, וזה מורה שמדת הדין מתוחה בעולם, וכל אדם החרד לדבר ה' הוא נכנע בימים האלה שנוהגים בהם העולם מקצת מנהגי אבלות, שלא להסתפר, ושלא לישא אשה, ולבו מוכן לקבל דברי תוכחה הנאמרים במסכת זו. עכת"ד.
"הוו מתונים בדין" – התחבולה שהצילה את הממון
במשנה הראשונה מובא היסוד המרכזי של שלשלת הקבלה והדרכת חז"ל:
"מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְעַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה."
על ההדרכה "הוו מתונים בדין", מביא מרן זיע"א הסבר עמוק וסיפור מופלא הממחיש את חוכמת הדיינות:
מפרש מרן זיע"א הוו מתונים בדין. איתא בסנהדרין (ז:) דרש בר קפרא, מנא הא מילתא דתנן הוו מתונים בדין, דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי. (ופירש"י, במעלות, בחוזקה ובמרוצה), וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. והנה הדיין מצווה לא רק לפסוק הדין ע"פ התורה, אלא גם חייב להתעמק בדבר המשפט, ולמצוא תחבולות להציל עשוק מיד עושקו.
מעשה ברבי יעקב מליסא (בעל נתיבות המשפט) שבאו לפניו שני אנשים לדין, אחד מהם מצא בשוק דינר זהב, ונטלו, והנה בא השני וטען דינר זהב זה נפל מכיסי דקות מספר קודם שתמצא אותו, ושלי הוא, כי עוד לא נתיאשתי ממנו, רבי יעקב הרגיש שהטוען הזה רמאי הוא, ובכדי לברר הדין לאמתו, ציוה את הטוען התובע לצאת החוצה לזמן מה, ואז ציוה את המוצא לתת לו את הדינר, לקחו והסתכל בו, והתחיל לדבר בקול, ביודעו שהטוען התובע מטה אזנו אחר הדלת ומקשיב לקולו, הנה יש נקב קטן בדינר זה על יד האות הראשונה, והוא סימן מובהק (גיטין כז:), ואם התובע יתן את הסימן במטבע, הדינר שייך לו, ואז ציוה להכניס את התובע, כשנכנס פנה אליו רבי יעקב בשאלה, הגידה נא, האם יש לך איזה סימן בדינר הזה, קפץ הלה וענה, יסתכל רבינו במטבע וימצא בו נקב קטן אצל האות הראשונה, פתח רבי יעקב את ידו והראה את המטבע לתובע, באמרו, כשחיוך על שפתיו, הנך רואה שאין במטבע הזה שום נקב כלל, ואתה צריך ללכת לחפש אחר המטבע הנקוב שאבד לך במקום אחר. וזה הדינר שייך למצאו.
מסכם מרן זיע"א הוו מתונים בדין. נקט זה לפני והעמידו תלמידים, כי דין עדיף מתורה.
לרכישת ספרו של מרן זיע"א "ענף עץ אבות לחצו כאן או על התמונה
