מידי שבוע אתר "המרכז למורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מנהיג הדור מרן הראשון לציון הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, בעל ה"ילקוט יוסף" ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: שיעור תורה או תפילה בנץ, מה עדיף?

בס"ד, ‏י' ניסן תשפ"ד, 1384-2/פ"ד

לכבוד היקר והנעלה, כש"ת ה"ה שרון ויקל נ"י

שלום רב,

מה ששאל מי שהיה נוהג במשך שנים להתפלל בנץ, ועכשיו פתחו שיעור תורה בזמן הנץ, מה עדיף לעשות, להשתתף בשיעור ולהתפלל יותר מאוחר במנין, או להמשיך להתפלל בנץ.

הנה בגמ' (לא.) אמרו: בתחלת דינו של אדם שואלים לו, קבעת עיתים לתורה? וכן אמרו בגמרא קידושין (מ:) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר, פוטר מים ראשית מדון. וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה, שנאמר ויתן להם ארצות גוים וגו'. ופרש"י, תחילת התביעות שעליו ליום הדין מפני מה לא עסקת בתורה. פוטר מים, הפורק עול תורה ראשית מדון, הוא תחלת דינו. ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים. וכתבו שם התוס', והא דאמר בשבת (שם) כשמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, היינו דוקא לענין שאלה ששואלין לו משא ומתן, אבל מכל מקום נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה. ועיין בתוס' סנהדרין (ז.). ואפשר עוד לומר, דשאלה זו נשאת ונתת באמונה אינה אלא לפתוח עמו בדברים, כי אם ישיב הן, יאמרו לו וכיצד אתה יודע מה הוא לשאת ולתת באמונה אם לא קבעת עתים לתורה, ולא למדת הלכותיה? הרי כבר נאמר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. [וכן פירש בהקדמה בשו"ת ביכורי שלמה]. גם במדרש משלי (פרק י') איתא: אמר ר' ישמעאל, בא וראה מה קשה הוא הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו, וכו'. בא לפניו מי שיש מקרא בידו ואין בידו משנה והקב"ה הופך את פניו ממנו ומצרי גיהנם מתגברין בו וכו'. בא מי שבידו הלכות, א"ל, בני תורת כהנים למה לא שנית וכו'. בא מי שבידו ספר תורת כהנים, א"ל, בני חומשים למה לא קרית וכו'. מכאן היה ר' ישמעאל אומר, ת"ח שהוא משמר תלמודו בלבו וכו'.

והשל"ה הקדוש הקשה ממה שאמרו בירושלמי (סוף פרק ט' דברכות), ר' חלקיה בשם ר' סימון, העושה תורתו עתים, הרי זה מפר ברית, ויליף מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך. אלמא דקביעת עיתים לתורה אינה שבח. ותירץ, דקביעות עיתים לתורה חשובה למי שהתקיים בו (תהלים קכח) "יגיע כפיך כי תאכל" שמוכרח לקבוע עיתים לתורה, עתים בלבד. אבל במי שזכה ויש לו היכולת ללמוד כל היום, אם קובע זמן מסויים בלבד, הרי זה מפר תורה. והיינו, שאם קובע לעצמו ללמוד רק בעת קבוע בלבד, אף שיש בידו הזמן והאפשרות ללמוד זמן יותר, בזה הוא מפר תורה. אבל אם מנצל כל עת פנוי, בעת שאינו עסוק וטרוד להביא טרף לביתו, כדי ללמוד תורה, והתורה אינה אצלו רק בבחינת עת וזמן קבוע, אלא מקיים בעצמו "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וחש ומרגיש כי "היא חיינו ואורך ימינו", בזה מקיים קבעת עיתים לתורה. כל עת פנוי. [וכ"ה במשנה ברורה (סי' קנה סק"ד), והוסיף, דעיקר מצות תלמוד תורה אין לה שיעור, וחיובה הוא כל היום כל זמן שיש לו פנאי, וכדכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלימוד תורה מרצונו, הוא קרוב למה שאמרו חז"ל (סנהדרין צט.) על הפסוק (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה, זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ולעיל מינה דרשו סיפא דקרא הכרת תכרת הנפש ההיא, הכרת בעוה"ז תכרת בעולם הבא]. ומשל למלך שהקציב לאוהבו חמש דקות ללקט יהלומים, ושקע בשירה ועברו אותן החמש דקות בלא שיקח אפילו אבן טובה אחת. כך אנחנו בעוה"ז, ימינו כצל נטוי, לא כצל אדם ההולך, אלא כצל עוף הפורח באויר, ויש לנצל כל זמן ללימוד תורה, שיקויים בנו אשרי מי שבא לכאן, לעוה"ב, ותלמודו בידו. כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, ובמתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה והמצוות.

ובעיקר מה שהקשה השל"ה הקדוש, הנה כבר הרגיש בזה הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (סוף ברכות), וכתב, העושה תורתו עתים, בלא קביעות זמן קבוע, שכל עת משונה מחבירו, אבל לא כל אדם זוכה ללמוד תמיד, הילכך אם קביע ליה עידניה וחוזר ולומד אח"כ עתים עתים הרי זה משובח. ע"כ. וכן שנינו אבות (פרק א' משנה טו) עשה תורתך קבע. ואמרו בסנהדרין (צט.) "נואף אשה חסר לב, זה הלומד תורה לפרקים". כי סתם אדם הגון נושא אשה ומקיים בה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, וזוכה להקים בית נאמן בישראל, כך זה שעושה תורתו קבע, היא האשה הרוחנית, אילת אהבים ויעלת חן באהבתה תשגה תמיד, ומקיים בתורתו "מצות פריה ורביה בתורה", בחידושים אמתיים, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, אבל מי שאינו עושה תורתו קבע, ולומד רק לפרקים, הוא בבחינת נואף אשה חסר לב, ולא יזכה להגיע להלכה ולמעשה. ומרן החיד"א בספר מחזיק ברכה א"ח (סי' קנו סק"א) כתב וזת"ד: אמרו בתחלת מדרש שמואל, "עת לעשות לה' הפרו תורתיך. ר' פינחס ור' חלקיה בשם ר' סימון, העושה תורתו עתים, הרי זה מיפר ברית, מה טעמיה, הפרו תורתיך עת לעשות לה'". והרי אמרו חז"ל ששואלים לאדם קבעת עתים לתורה. וכבר פירשו המפרשים, דהתם מיירי באדם שקובע עתים לתורה, וסבר, שאע"פ שהשלים עסקיו כמדי יום ביומו, ונשאר לו זמן מה באותו יום, הוא מתעסק בהבלי העולם בשה"י פה"י, וחושב שדי לו במה שהשלים חקו בזמן שקבע לו ללמוד, הבו דלא להוסיף עלה, ועל זה אמרו שהוא מיפר ברית, שהרי אפשר לו לעסוק בתורה במשלם יומא. ולא יאבד זמנו בהבלי העולם הזה. וע"ע בספרו כסא דוד (דף עו ע"ד ודף עח ע"ד). ובספר טוב עין (סי' יח אות מח), ובספר ברית עולם על ספר חסידים (ס"ס יז). ע"ש.

ועל כן עדיף שישתתף בשיעור התורה, ואין חייבים להתפלל דוקא בנץ החמה אלא יתפללו יותר מאוחר, שכתב בש"ע סי' פט, "מצוה מן המובחר" להתפלל בנץ, לכן אינו מעיקר הדין אלא חומרא וחסידות חשובה, וכאשר כנגד זה עומד לפנינו לימוד תורה בפרט בעניני הלכה, בודאי שתורה עדיפא. ומרן זצ"ל לא היה מתפלל בנץ, שלימוד תורה עדיף.

           בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל

מתוך ספר הזכרון השנתי למרן – קובץ בית יוסף תשפ"ה. 

לרכישה לחצו כאן

>> תרמו להחזקת האתר!