הלכות ספירת העומר, מתוך השיעור הגדול בתבל של מנהיג הדור מרן רבינו יצחק יוסף שליט"א:

שירים בימי העומר, ביום ששי ובמוצאי שבת. נישואין בעת מלחמה בימי העומר. תספורת הראש והזקן, תספורת בראש חודש אייר שחל בערב שבת. חדר יחוד. שבועה חמורה. אם יש בל תוסיף בספירת העומר ביום. מי ששאל אותו חבירו כמה היום לעומר. שכח לספור לילה ויום אם כל ברכותיו למפרע לבטלה. השומע ברכה מחבירו אינו יוצא בעל כרחו ויברך שוב בעצמו.

שירים בימי העומר

א. [1]כידוע בימים אלה – ימי ספירת העומר, עד ל"ד לעומר, אנחנו נוהגים קצת מנהגי אבלות, לא מסתפרים, לא מתגלחים, לא נושאים נשים, לא שומעים כלי שיר, או שירים מטייפ מחשב ורדיו ושאר מכשירים. ויסוד המנהג שלא לשמוע כלי שיר הוא מדברי המגן אברהם (סי' תצג סק"א, וסי' תקנא סק"י) שאין לעשות ריקודים ומחולות בימים אלה. והרי שירים בכלי שיר מביאים לריקוד, ולכן כתבו בספר ערוך השלחן (סי' תצג ס"ב), אגרות משה (חאו"ח סימן קסו), שבט הלוי (ח"ח סי' קכז אות ב) ועוד, שאין לשמוע שירים בכלי שיר או בהקלטה. אבל שירה ווקאלית שעושים בפה קולות של תופים וכדומה, זה לא מביא לידי ריקוד – קדצ'קה או אורה או דבקה… אין לך בו אלא חידושו, ולכן מקילים לשמוע, אבל כלי שיר לא שומעים בימי העומר, וגם ביום ששי אחר הצהרים, וגם במוצאי שבת, וכמו שיש דיני אבלות בזמן זה. בזמנו היה איזה רדיו אחד ששאלו את מרן, אם לא נשמיע שירים, יהיו שילכו לשמוע שירים חילוניים, עם מילים של תועבה, כי כל הראש שלהם בתאוות העולם הזה, ואנחנו רוצים להשמיע שירי קודש להציל את הרבים. ומרן התיר להם ואמר להדגיש שההיתר הוא כדי שלא ישמעו שירים אסורים, אבל לא שהתיר לשמוע ביום ששי אחר הצהרים ובמוצאי שבת, ראש ישיבת כסא רחמים ע"ה למד מזה שמותר לשמוע כלי שיר ביום שישי אחר חצות, או במוצאי שבת, ופשוט טעה בזה, כי בכל אבלות נוהגים עד סמוך ממש לכניסת השבת, ומיד בצאת השבת חוזרים לאבלות. ולא שייך לומר הארת שבת.

נישואין בתקופה זו

ב. כידוע השנה יש מלחמה, ורבים קבעו חתונה לאדר ולניסן, ולא יכלו לקיים את החתונה ברוב עם בגלל הנחיות פיקוד העורף, וביטלו חתונות, והם ביוזמתם שאלו האם נוכל להתחתן בימי העומר  כי יש לחץ לעשות חתונות בל"ג לעומר, כי האשכנזים מתחתנים רק ביום זה, ואחר כך בשאר ימי העומר לא עושים חתונות, אבל הספרדים מתחתנים מל"ד לעומר בבוקר והלאה.[2] כך נשאלנו גם במגפת הקורונה שהתחילה קרוב לפורים תש"פ, והרבה ביטלו חתונות, ורצו להתחתן בימי העומר, ואמרנו שאפשר לקיים החתונה למי שלא קיים מצות פריה ורביה. בילקוט יוסף (עמ' תלב) הבאנו כמה פוסקים שכתבו, שמי שלא קיים פריה ורביה מותר להתחתן בימי העומר. גם פוסקים אשכנזים כתבו כן. ומה שאמר רב ראשי אחד שלא מצא אצל פוסקי האשכנזים שיקלו בזה, הנה מכאן מוסר השכל שיתחיל ללמוד ילקוט יוסף. לכן על רושמי הנישואין לדעת שמי שלא קיים מצות פריה ורביה, שירשמו אותו לימים אלה, ולפעמים גם אם קיים מצות פריה ורביה, יש מצבים שבאים למנוע איסורים, ויש כל מיני שיקולי דעת רוחניים, לא בשביל הנחה כספית, אלא שלא יבואו לידי עבירה, אין הכי נמי גם בזה יש להקל.

תספורת הראש והזקן

ג. וכן לא מסתפרים הן תספורת הראש והן תגלחת הזקן, ואמנם בזמנם רוב עם ישראל היו משאירים זקן ולא היו מתגלחים, אבל הוא הדין שאין להתגלח, וכשם שבאבלות אין חילוק בין תספורת הראש לזקן. בילקוט יוסף מועדים (עמ' תלא) שיצא לפני קרוב לארבעים שנה בשנת תשמ"ח, הבאנו שיש בעלי בתים מקילים וסמכו על הרדב"ז (ח"ב סי' תרפז) שדעתו להקל בראש חודש, באמריקה יש חלאבּים שמחזיקים את עולם התורה, הם קובעים עיתים לתורה, אבל יש מהם שמתגלחים בימי העומר, ואולי היום כבר פחות, כי ב"ה כיום נהיו יותר חרדים לדבר ה' באמריקה, ארגנטינה, מקסיקו ופנמה, אבל כך היה לפני כארבעים שנה, וכתבנו שלמעשה אין להקל, אלא שהמיקל אין לצעוק עליו, כי הוא סומך על הרדב"ז, ורק יסביר לו בנחת שלדברי רוב ככל הפוסקים אין להקל גם בזקן. וכך ההלכה. בזמנו הרב שבתי אטון זצ"ל – היה ידיד נפש של מרן – אמר לי: למה הבאת את הרדב"ז, לא צריך להזכיר אותו, אחר כך הציבור יסמוך עליו ויתחילו להתגלח, והרי ב"ה אכשור דרא וכיום אפילו בעלי בתים לא מתגלחים, אמרתי לו, איך אפשר להעלים את דברי הרדב"ז, הוא כמעט כמו ראשון. דבר שני, אדרבה כתבנו שההלכה לא כמוהו, שגם לא מתגלחים, ורק ללמד זכות על אותם המקילין.[3]

אבלות על התורה

ד. הטעם שנוהגים מנהגי אבלות בימים אלה, ידועה הגמרא ביבמות (סב:) שם אמרו, שנים עשר אלף זוגים – עשרים וארבעה אלף – תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפסח ועד פרוס עצרת – ט"ו יום קודם חג השבועות, בכל יום כשבע מאות הלוויות, איפה היה מקום למודעות או להכריז ברמקול, ומתו במיתה משונה והיא אסכרה – חנק, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם מתורה. בכל אבלות כתוב בשלחן ערוך (יו"ד סי' שצד ס"א): אין מתקשין על המת יותר מדאי, וכל המתקשה עליו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה, אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ. וכאן עברו שנים רבות מאז פטירת תלמידי רבי עקיבא, ואנחנו נוהגים מנהגי אבלות, ומה ההבדל? כי האבלות היא לא על האנשים, אלא על התורה. כיום כל התורה שלנו מאותם חמשה תנאים שירד רבי עקיבא לדרום ולימדם תורה, והם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ואם היה לנו את התורה של עשרים וארבעה אלף תלמידים, כמה תורה היתה לנו, כמה שותי"ם, פי כמה וכמה, וכל התורה הזו נאבדה מאתנו. לכן אנחנו נוהגים מנהגי אבלות בימים אלו, בתספורת בנישואין ובשירים, כי זו אבלות על התורה. אמנם אנחנו מקילין לשמוע כלי שיר כבר מליל ל"ג לעומר, שאז עושים מדורה ומדליקים נרות, ולא אומרים בלילה בהילולא תשמע, וביום אל תשמע, ולמחרת תשמע… אלא כיון שהותר הותר.

תספורת בר"ח שחל בערב שבת

ה. השנה חל ראש חודש אייר ביום ששי וגם בשבת, יש שמקילים להסתפר ביום ששי שהוא ראש חודש, ואומרים שיש בזה שמחה יתירה, גם כבוד שבת וגם ראש חודש. בשלחן ערוך (סימן תצג סעיף ג) כתב: יש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, וטעות הוא בידם. המשנה ברורה (ס"ק ה) מחלק בין אם חל ראש חודש בחול, לבין אם חל ראש חודש ביום ששי, שמכיון שיש כאן תוספת שמחה של שבת וראש חודש, יש להתיר להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת. יש מחמירים על פי צואת רבי יהודה החסיד שלא להסתפר בכל ראש חודש, אבל אנחנו לא מקפידים על כל דבריו, ומצד העומר כתב שאפשר להקל. אולם צריך לדעת, אף שכך כותב המשנה ברורה שהיה גדול הדור ומי מגיע לדרגתו, אבל לא תמיד נחת לפרש את ההלכה גם לספרדים, הוא היה בראדין, ובראדין היו ליטאים, לא היו ספרדים, לא פרסים לא מרוקאים לא תימנים ולא גרוזינים[4]… וכשאומרים כך אין בזה שום פגיעה במשנה ברורה, כבודו במקומו מונח שהיה גדול הדור, וספר המשנה ברורה וביאור הלכה ושער הציון הוא ספר נפלא ואי אפשר בלעדיו. כשנפתחה הישיבה שלנו לפני קרוב לארבעים שנה, שאלתי את מרן מה ילמדו בסדר הלכה, אז לא היה כל הילקוט יוסף… ואמר לי מרן: תלמדו משנה ברורה על הסדר. ואח"כ תעיינו בילקוט יוסף. ובאמת בילקוט יוסף מובא גם המשנה ברורה, ומי שלומד בהם יודע גם את דעתו, אטו אנו מזלזלים ח"ו במשנה ברורה?! אבל לא נחת לפרש את ההלכה לספרדים.

ל"ג ימים שלמים

ו. ובנידון שלנו, הגם שכמה פוסקים ספרדים כתבו להקל להסתפר בראש חודש אייר, ומהם מהריק"ש בספרו ערך לחם (סי' תצג ס"ג), הביאו הפרי חדש (שם), וכן מרן החבי"ב בשיירי כנה"ג (סי' תצג בהגב"י, ובתשו' סי' קסז), רבי יוסף מולכו בשלחן גבוה (סי' תצג סקי"ב), אבל כתבו שכך המנהג בקושטא ובאיזמיר, ולא כתבו על ארץ ישראל, ומי שרוצה להסתפר ייסע לאיזמיר או לקושטא… ובארץ ישראל המנהג היה תמיד כמו מרן הבית יוסף (סי' תצג) שכתב, שצריך שיהיו שלשים ושלשה ימים שלמים, ורק ביום ל"ד אפשר להסתפר, ורק מי שלא מסתפר עד עצרת – חג השבועות – יכול להסתפר בראש חודש אייר, כי עד חג השבועות יהיו לו ל"ג ימים שלמים. אבל אנחנו הרי מסתפרים בל"ד לעומר בבוקר, ואי אפשר לתפוס את החבל משני הקצוות, לכן בשלחן ערוך כתב שהנוהגים להסתפר בר"ח מנהג טעות בידם, כי מחסיר מל"ג ימים. והוא הדין בר"ח שחל ביום ששי. ומי שפוסק כמו המשנה ברורה לספרדים, הוא מטעה את הרבים, כי קיבלנו הוראות מרן כמו שכתבו עשרות עשרות פוסקים. ומי שירצה להסתפר ביום ששי תעירו לו שזה נגד מרן, ולא צריך להתבייש.[5] לכן להקפיד ביום שישי הקרוב שלא להסתפר ולא להתגלח[6], ולקיים "ויגבה לבו בדרכי ה'"[7].

ל"ג לעומר בערב שבת

ז. תראו, מרן השלחן ערוך כתב בסעיף הקודם (סעיף ב): ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר, אלא אם כן חל יום ל"ג ערב שבת, שאז מסתפרים בו מפני כבוד השבת. ע"כ. רואים שמרן חילק בין אם חל ל"ג לעומר ביום רגיל לבין אם חל בערב שבת. ובסעיף הבא כתב שאותם שנהגו להסתפר בראש חודש זהו מנהג טעות, ומדוע בסעיף זה לא חילק בין אם ראש חודש חל ביום רגיל לבין אם חל בשבת? זו ראיה ברורה שבראש חודש אין להקל אפילו חל בשבת [א.ה. ובסעיף ב' יש להקל אף שאין ל"ג שלמים, דלא גרע משאר מנהגי אבלות חדשה, שכשיוצאים ממנה בשבת, התירו כבר מבעוד יום. וכמ"ש בחזו"ע אבלות ח"ב (עמ' רצו והלאה) עפ"ד התוס' (מ"ק יט:) בשם רבינו יו"ט, דמ"מ יש להקל כדבריו בדבר שהוא מנהג ולא דין גמור.], וכמתבאר בבית יוסף. אי אפשר לפסוק הלכה ממשנה ברורה לבד, כי יש לנו את הפסוקים שלנו, וחובה לעיין בבית יוסף[8]. ומי שילמד בית יוסף בסוגיא שלנו יבין שאין להסתפר בר"ח שחל בערב שבת, ומי שיסתפר בשבוע הבא ביום ששי, במוצ"ש יעמוד בחוץ ולא יכנס ליזדים… כי פה עושים כדעת הבית יוסף שהוא מרא דאתרא שקיבלנו הוראותיו.

ברכה על ספירת העומר

ח. בשיעור הקודם דיברנו על ספירת העומר, אם בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן, והבאנו מחלוקת ראשונים מערכה לקראת מערכה, והולכים אחר רובם של ראשונים, שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, וכמו שאמר אמימר (מנחות סו.), זכר למקדש הוא[9]. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' תפט סעיף ב, ד, ו). ואם כן איך מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", והרי ציווי התורה לספור ספירת העומר הוא רק בזמן שבית המקדש קיים? יש כיוצא בזה בגמרא שבת (כג.) לגבי נר חנוכה, שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר חנוכה", ושואלת הגמרא, והיכן ציוונו? רב אויא אמר מ"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), רב נחמיה אמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז). ולמה נצרך להביא פסוק אחר? דוקא להגיד להפך?!… אלא כנראה רב נחמיה סבר שאין ללמוד מהפסוק "לא תסור", כי אין מברכים על הצלה מלאו, כמו בדיקת ירקות מתולעים, בדיקת הריאה בשחיטת בהמה, הכשר כלים שבישלו בהם נבלות וטרפות, ניקור החלב[10] – על בדיקת חמץ מברכים, אף שכתב רש"י (פסחים ב. ד"ה בודקין) שטעם הבדיקה הוא כדי שלא יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא, וכתב הרא"ש (פ"ק דפסחים סימן י) שתכלית הבדיקה היא הביעור, שהיא מצות התורה שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", ולכן מברכים "על ביעור חמץ" – וכיון ש"לא תסור" הוא לאו, לכן נצרך להביא פסוק אחר, "שאל אביך וכו'" (ע' מאור ישראל שם).

ברכה לא מעכבת

ט. בשלחן ערוך (סימן תפט ס"ד) כתב: מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך – או שיסמן לו ביד – שאם יאמר לו היום כך וכך, לא יוכל לחזור ולמנות בברכה. ובבית יוסף הביא מקור לזה את האבודרהם (עמ' רמב) על פי דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תמידין ומוספין הל' כה), שאם מנה ולא בירך, יצא ואינו חוזר ומברך, כי הברכות לא מעכבות את המצוות.

שכח לספור לילה ויום

י. התוס' במנחות (סו. סד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג – דמי שספר את העומר בכל יום, ויום אחד שכח לספור, שוב אינו סופר, כי צריך שיהיה "תמימות" – שלימות. וכתבו התוס': ותימה גדולה הוא, ולא יתכן. אם זו היתה מצוה אחת שלמה, היה מברך רק ביום הראשון וגמרנו, אבל כך דעת בה"ג, ומרן השלחן ערוך חשש לדעתו, ובילקוט יוסף (סה"ע עמ' רה) הבאנו עוד ראשונים הסוברים כמותו, הוא לא יחידי, ולכן כתב בשלחן ערוך (סי' תפט ס"ח): אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"כ. והיינו שלא ספר לילה ויום, אבל אם נזכר ביום סופר בלי ברכה, ובערב ממשיך לספור בברכה (שם ס"ז).

ספירה בשחרית

יא. מנהגנו לאחר שחרית לספור את העומר בלי ברכה כמובן, ואצלנו בבית הכנסת נוהגים לספור אחר "ברכו", לפני "עלינו לשבח", כי אחר כך חלק בורחים… הרב שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות (ח"א סימן שיב וח"ב סימן רמז), כתב על מנהג הספרדים לספור בשחרית, שיש בזה חשש איסור בל תוסיף, כי תיקנו לספור רק בלילה. אבל זה פלא, ונעלם ממנו שכבר המהרש"ל – רבי שלמה לוריא (ים של שלמה סוף ב"ק אות מד) – שהיה גאון אשכנזי לפני קרוב ל-500 שנה – כתב שהמנהג לספור ביום בלי ברכה. וכך כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו ס"ס מה). הרב שטרנבוך גר קרוב, מי שיש לו אומץ שיגש אליו בכבוד ובשיא הדרך ארץ, וישאל אותו על כך, ומעניין מה יענה, כי מה שייך בל תוסיף כשמקיים מצוה פעמיים, וכגון אדם שנענע לולב, ואחר כך ממשיך לנענע, וכי עובר על בל תוסיף?! והרי הוא לא מברך שוב ואין בזה ברכה לבטלה. ובל תוסיף הוא באופן שלוקח שני אתרוגים או שני לולבים, כי צריך לקחת אתרוג אחד ולולב אחד. בחכמת שלמה קלוגר (סי' תרעא ס"ב) כתב לגבי נרות חנוכה, שאם הדליק בלילה ראשון שני נרות, נראה לי שיצא, שתוספת על הדבר אינו מזיק בכהאי גוונא. כי זה כמו נר לעילוי נשמה. וכל שכן כאן שסופרים ביום בלי ברכה כדי להרוויח שמי ששכח לספור בלילה, ימשיך לספור עם ברכה.

הציבי לך ציונים

יב. כתב החיד"א בספרו מורה באמצע (אות ריז), יש להזדרז בימי הספירה לעשות סימנים שלא ישכח לילה אחד מלספור ספירת העומר – כגון שידביק מדבקה במקום השינה, או יעשה תזכורת בטלפון כשר – שאפשר שישכח לספור גם ביום, ולא יוכל לספור עוד בברכה, וגם כל הברכות שבירך על ספירת העומר בלילות שעברו יהיו לבטלה. משמע מהחיד"א שאם ספר שלשים או ארבעים יום, ויום אחד שכח, כל מה שבירך אלו ברכות לבטלה. וזה פלא, שהרי כתב הריטב"א (חולין קו:) – שמי שנטל ידים בברכה על דעת לאכול כביצה פת, וטעם מהלחם – הבן איש חי (פר' שמיני אות א) כתב שאכל כזית, אבל זה לא נזכר כלל בריטב"א (הליכות עולם ח"א עמ' שטז) – ושבע מהחמין, וראה שלא אכל מהלחם כשיעור, אף שבירך "על נטילת ידים", אין צריך להכריח את עצמו לאכול, כי בשעה שנטל ידים חשב לאכול כביצה, ואת מעשה מצות הנטילה עשה כהוגן, ורק את התנאי לא קיים, ולכן אין זו ברכה לבטלה. ולפי זה לכאורה גם בספירת העומר, אם מראש דעתו היתה לספור כל הימים למה כששכח ונאנס יום אחד כל ברכותיו יהיו לבטלה? אבל צריך ללמוד תורת החילוק[11], הריטב"א דיבר שקיים מעשה גמור, ורק את התנאי לא קיים, אבל בספירת העומר אין מעשה ותנאי, ואם לא ספר יום אחד המעשה עצמו נפגם. אלא שמרן בחזון עובדיה (סימן כח, ח"ב עמ' תקי ובמהדו"ח עמ' רכד) הסביר, שאין כוונת החיד"א כפשוטו שיהיו ברכותיו לבטלה למפרע, ורק חוששים לבה"ג, אך לדעת רוב הראשונים כל יום מצוה בפני עצמה, וכל כוונת החיד"א רק לזרז ולהיזהר בדבר עד כמה שאפשר לעשות סימנים שלא ישכח.

חשש למאן דאמר

יג. כאמור שמי ששאל אותו חבירו כמה היום לעומר וענה לו היום כך וכך, שוב אינו סופר בברכה, כלומר שאפילו אם לא התכוין לצאת ידי חובה יצא. שואלים האחרונים – המגן אברהם (סק"ח) הט"ז (סק"ז) ועוד – הרי קיימא לן (ש"ע סי' ס ס"ד) מצוות צריכות כוונה, וכי בשביל שעשה טובה לחבירו וענה לו צריך להפסיד את המצוה?!… ומתרצים שמרן חושש למרן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, ולשיטתו עצם זה שאמר את המספר יצא. כמו שחושש בשלחן ערוך (סי' קפח ס"ו) לגבי מי ששכח "רצה" בסעודה שלישית (ראה השיעור השבועי תשפ"ה פר' אמור אות יא).

שמע ברכה מחבירו

יד. אחד האחים למד מזה, שאם בא לאכול ארוחת ערב, נוטל ידים, ויושב ליד השלחן, הוא ואשתו וילדיו, בסתם יום רגיל, ובירך "המוציא לחם מן הארץ", ובני ביתו ענו אמן, שוב לא יכולים לברך, ואפילו שלא התכוין להוציאם – זה לא שבת או יום טוב שיש לחם משנה – כי צריכים לחוש למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, שהרי דין שומע כעונה תלוי בדין במצוות צריכות כוונה, כמבואר בבית יוסף (סי' ריט), וכמשמעות הגמ' בר"ה (כט.) אמר ליה רבי זירא לשמעיה, איכוין ותקע לי – תכוין ותתקע בשבילי. ולכן כתב אותו מחבר למעלה, שמי ששמע מחבירו ברכת המוציא, או חברים שישבו ללמוד ואחד מברך על כוס תה, והשומעים ענו אמן, שוב לא יכולים לברך בעצמם, כי צריך לחוש למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה. וראיה מספירת העומר. וכותב שיאכל או ישתה בלי ברכה. אבל מה מדמה מילתא למילתא, לא קרב זה אל זה כל הלילה וכל היום… וארחיב.

כוונה נגדית

טו. הגמרא בברכות (יב.) בסוגיית פתח בשכרא וסיים בחמרא, הסתפקה אם הולכים אחר תחילת הברכה שחשב שהכל או אחר סופה שאמר הגפן, והביאו תלמידי רבינו יונה (ברכות יב.) בשם רבינו שמואל, שלמאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה יש להקשות, מה איכפת לי מה כיוון בהתחלה, לעולם נלך אחר הסיום בפיו? ותירץ שמה שכיוון בהתחלה נחשב כוונה נגדית, וכולם מודים שהיא מעכבת. וכן כתבו התוספות (סוכה לט. ד"ה עובר), הרא"ש (בפסקיו סוכה פ"ג סי' לג, ובתשו' כלל ד סי' ט), האור זרוע ח"ב (סי' שיג), שבולי הלקט (סימן שסו), הר"ן (סוף פרק ג' דראש השנה) בשם רשב"ם, כך דעת הרשב"א (בתשו' סימן תנח) – הובא בבית יוסף (סימן תפט), ועוד. ורגילים בסתם יום רגיל שכל אחד מברך לעצמו, ולא כמו בשבת או יום טוב שאחד מקדש ומברך המוציא להוציא את כולם, ממילא זה כמו כוונה נגדית. הנה תראו, שבספירת העומר מנהגנו שקודם הש"ץ מברך וסופר את העומר, והציבור מברך וסופר אחריו, אף שכבר שמעו את הש"ץ, ולמה לא נחוש למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה? מעשים בכל יום שלא חוששים לזה, כי מכיון שדרך העולם שכל אחד סופר בעצמו, כאילו התכוונו להדיא שלא לצאת ידי חובה ממנו. אבל אותו מחבר כתב שאם שמע ברכה מחבירו וענה אמן, שוב לא יברך, ויאכל בלי ברכה. אך הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל, וכאילו נהנה מקדשי שמים (ברכות לה.), וזו חומרא הבאה לידי קולא. עכשיו בדרך בחורי הישיבות תפלפלו בזה, הראיה מספירת העומר לא ראיה, ויש עוד ראיות, ותראו בילקוט יוסף על ספירת העומר…

לא אמר "היום"

טז. מה שאמרנו במי שאמר לחבירו היום כך וכך לעומר, שוב אינו מברך, זה רק אם אמר "היום", אבל אם אמר סתם מספר 11, 12, יכול לספור עם ברכה, כי יש ספק ספיקא, שמא מצוות צריכות כוונה, ושמא תיבת "היום" מעכבת, וכמו שכתבו הט"ז (סק"ז) והמגן אברהם (סק"ט), ודלא כהאליה רבה (ס"ק יג) – הביאם שער הציון (אות כה).

[1] מדברי הרב יעקב ששון שליט"א: ברשות כבוד מרן הראשון לציון שליט"א אסיים. דיברנו על החשיבות של הפסקים של מרן זצ"ל, ומידת הזהירות שמוטלת עלינו, להיות בחרדת קודש כלפי פסקיו. יש כאלה שחושבים, שמכיון שמרן שליט"א הוא בנו הנאמן של מרן זצ"ל יש לו אינטרס ח"ו שרוצה להגן על אבא שלו, ולכן מיישב את דבריו. אבל זה לא כך, אלא שמפני שהוא תלמיד של מרן, הוא יודע להכיר את ערך מרן, ולכן הוא רועד ומפחד ממנו, ויודע כמה צריך לעיין לפני שמשיגים עליו. אני יודע שלפעמים יש לו קושיא והוא נשאר בקושיא, לא מעקם את התורה בשביל ליישב. אבל אין ספק שהקב"ה שלח בדורנו את מרן זצ"ל, ואת מרן שליט"א, שניהם כאחד, להורות לנו את הדרך אשר נלך בה, עד שיבוא משיח צדקנו, ומרן שליט"א מחיה את מרן בשיעוריו. כאילו חי אתנו.

זכינו להכיר בירושלים צדיק גדול, גאון גדול, מורם מעם, רבי משה שפירא מבית וגן, שהיה גם מקובל גדול, אחרון תלמידי הרב מבריסק. יש לי ידיד תלמיד חכם ספרדי, שהוא תלמיד שלו, והוצרך להורות בבית הוראה, והסתפק כמו מי לפסוק. הלך לרבי משה שפירא ושאל אותו, מה הרב אומר? אמר לו, כמו הרב עובדיה יוסף, כל הספרדים פוסקים כמוהו. אמר לו: הרב, אצל מרן הרב עובדיה לא ניכר ובולט כל כך כח הסברא. ענה לו רבי משה שפירא, זה לא נכון, מרוב פוסקים לא רואים סברא, אני עיינתי ובדקתי, ובכל פעם שחולקים עליו – רבנים גדולים של הדור הקודם ולא של היום – לבסוף בדקתי והוא תמיד צודק, לכן הספרדים צריכים ללכת רק לפי הוראות הרב עובדיה יוסף. הרב שפירא לא היה מהחוגים שלנו, לא היה תלמיד של הרב, הוא תלמיד של הרב מבריסק, פגש את מרן פעם אחת בחיים שלו, והיה מעיין עצום, ואפילו הכי כך אמר.

וזאת לתעודה מהקב"ה שהעמיד לנו את מרן זצ"ל ומרן שליט"א, זו עדות מהשמים שפסקיהם מקובלים במרום, ומרן שליט"א מחדש פסקים רבים, ומיישב מקומות שצריכים יישוב, ודן מהם דבר מתוך דבר, ומוציא עוד תילי תילים של הלכות. הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, ירבה גבולו בתלמידים מקשיבים, כי עדיך באו הנפשות הצמאות ומתורתך הם לומדים ובהלכה מדקדקים.

דברי מרן שליט"א: חזק וברוך להגאון רבי יעקב ששון, נכדו חביבו של מרן זצ"ל, ראש כולל בבית שמש, יושב על התורה ועל העבודה, זכה לקיים בעצמו גדול שימושה יותר מלימודה (ברכות ז:). מרן זצ"ל היה מראה לו פנים, לפעמים באמצע שמרן היה כותב, הוא היה בא לשאול אותו איזה שאלה, והרב היה מושיב אותו לידו, ומספר לו סיפורים מלפני ששים ושבעים שנה, ומהסיפורים ששמע מהרב חיבר את הספרים "אביר הרועים" ג' כרכים, והרביעי בדרך… יש שם הרבה מוסר והרבה מה ללמוד ממרן. לא כל אחד יכול להיות כמו מרן. השבוע היה אצלי אחד שעשה לבנו חלאק'ה, ואמר, הרב יברך אותו שיהיה כמו מרן. אמרתי לו: אין סיכוי… אברך אותו שיהיה תלמיד חכם בקי בספרים של מרן, אבל כמו מרן זה אחד בכמה דורות. אברך את הרב ששון שימשיך לשבת על התורה ועל העבודה, לחבר עוד ספרים טובים ומועילים, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

[2] וספרדי שמתחתן אחר ל"ד לעומר, חבריו בישיבה אשכנזית שעושים חתונות רק בל"ג בעומר, אפילו הכי מצוה עליהם לבוא ולשמח אותו, ועל ראש הישיבה לבוא ולסדר לו קידושין, כי במנהג הולכים אחרי החתן. ואפילו הכלה אשכנזיה, הולכים אחרי החתן שהוא ספרדי ומתחתן מל"ד לעומר והלאה.

[3] החלאבּים אפילו תלמידי חכמים חחלק מהם בעבר היו מתגלחים, היה בברזיל הרב שחוד שרים, תלמיד חכם חשוב מאוד, כשמרן הגיע לברזיל הייתי אתו, ובא למלון לדבר עם מרן בלימוד, וראיתי איזו גאונות, ומרן כיבד אותו, והיה מגולח, מי שראה אותו חשב שהוא בעל הבית. גם הרב ציון לוי רק בסוף ימיו גידל זקן, אבל כל השנים היה מגולח. גם הרב יצחק שחיבר מארגנטינה היה מגולח, מרן היה מדבר אתו בדחילו ורחימו, למרות שלא היה מתרגש מכל אחד, כי ידע שהוא גברא רבה. גם חכם ברוך בן חיים מאמריקה בתחילה היה מתגלח, ואחר כך גידל קצת זקן. אבל בימי העומר כל אלה לא היו מתגלחים. וכיום ב"ה רוב ככל החלאבים לא מתגלחים בעומר.

[4] היום אחד שאל אותי בדרך: הרב, אני גרוזיני, האם דיני כמו ספרדי או כמו אשכנזי. אמרתי לו, אתה ספרדי בלי ספק…

[5] יש אחד מרבני הרדיו שיהיה בריא, שחוזר כל שנה ומיקל לספרדים על פי המשנה ברורה, הוא גרם לבלבול אצל כולם, שנים רבות אף אחד לא עשה כך, כולם עשו כמו מרן זצ"ל שלא להסתפר גם בר"ח לכבוד שבת, והוא בא ומבלבל את העולם. אני יודע שדיברו אתו ואמרו לו את הבית יוסף, והוא לא חוזר בו, הוא מרגיש שאף פעם הוא לא טועה, לדעתו רק מרן יכול לטעות ח"ו… אטו אנו לא יודעים משנה ברורה, אלא שזה לא לפי הבית יוסף.

[6] פעם בראש חודש אייר הגיע בחור אחד לישיבה עם תספורת 'פטריה', כמו הגרמנים, שמסתפרים בצדדים, וזה "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), חוץ מזה שזה לא ישיבתי! שלחתי אותו להסתפר, אף שהיה בימי העומר! לא נתתי לו להיכנס לבית המדרש עד שיסתפר. בשנת תשנ"ג הגיע אצלי בחור אמריקאי כדי להתקבל לישיבה, סבא שלו היה ידיד של מרן, היה יודע מקאמים ומזה נקשרו, הוא בא עם תליון על הצואר, ועם בלורית לכאן ולכאן… ומרן זצ"ל ביקש לקבלו, וכי אסרב?! מעולם לא אמרתי למרן: לא. התחילו הצוות של הישיבה להתלחש, אחד כזה יזיק לישיבה, כשיבואו בחורים טובים להתקבל ויראו אותו יגידו, כך הולכים כאן בישיבה?! מה עשיתי, לקחתי אותו במונית לגאולה, ואמרתי לו: קח כסף ותסתפר, ואני מחכה לך בחוץ. הוא הסתפר, ועדיין היה עם חולצה עם משבצות. המשכתי למאה שערים וקניתי לו שתי חולצות לבנות, תראה, זה ישיבתי… המשכתי הלאה לחנות 'אדון' וקניתי לו חליפה ומגבעת, הלבשתי אותו מכף רגל ועד ראש… והפכתי אותו לבן תורה. לימים נעשה רב קהילה מרביץ תורה בישראל. צריך לדעת איך להתנהג.

חדר ייחוד, ושבועה חמורה

[7] בכל ההלכות צריך לקיים "ויגבה לבו בדרכי ה'", ולא יבוש מחבריו המשוכנזים, אלא יאמר: אני עושה כדעת הבית יוסף וכמנהג הספרדים, אני לא עושה חדר יחוד, וכמו שכתבו שער המלך (בפ"י מהל' אישות, קונט' חופת חתנים סוף סעיף ט), מרן החבי"ב בספרו כנסת הגדולה (בשיירי או"ח סי' שלט סק"י), נהר פקוד (דט"ז ע"ב) ועוד רבים. לפני כחמישים שנה, לא היה המושג של חדר יחוד, מי היה עושה חדר יחוד? למדנו בישיבת חברון, ואף אחד מהספרדים לא עשה, היו מקיימים "ויגבה לבו", כולם ידעו שהספרדים נוהגים כמנהג אבותיהם. בערוך השלחן (סימן נה ס"ק טו) כתב על מעין זה שהוא מנהג מכוער, בפרט שהחתן והכלה חוזרים יד ביד.

גם לגבי שבועה אנחנו עושים כדעת הבית יוסף (בש"ע אה"ע סי' קסט בפי' סדר חליצה אות מו). ראש ישיבת כסא רחמים ע"ה כתב שיש לבטל את שבועה חמורה, וכתב: שדבריו ברורים וקרובים אל  האמת, וכל החולק עליהם כפורש מחייו. ובדורות הבאים יקום חכם בישראל ויבטל את "האבן נגף" הזה מישראל. וזה פלא שכתב כך על השבועה החמורה, אם בתוניס לא נהגו אבל הוא בא לכאן, ובארץ ישראל נהגו מאז ומתמיד להשביע תחת החופה. ומרן זצ"ל הקפיד על כך. אטו הוא חולק על אבקת רוכל סימן ריב? בפרט כאן שזה לא רק נגד הבית יוסף, אלא על הרבה גדולי עולם, מהריב"ל (הובא בשו"ת יד אהרן סי' א), הרדב"ז (ח"ד סימן אלף רצב), המבי"ט (ח"ב סימן נ), ובנו מהרי"ט (ח"א סי' ס, קיח) – החזון איש כינהו גדול האחרונים (מעשה איש ח"ד עמ' צ), מהריב"ל, מהרשד"ם, מהר"ם אלשיך, מהר"מ חאגיז, החיד"א, – מחנה אפרים (סי' א) – בעולם הישיבות לומדים בו –, גינת ורדים, רבי יהודה עייאש, רבנו הגרי"ח, משפט וצדקה ביעקב, חקרי לב, מהר"א פלאג'י, נוכח השלחן, ועוד ועוד, כל זה הבאנו בילקוט יוסף (שובע שמחות פ"ט הערה כד) כולם כתבו שכך תמיד היה המנהג, עוד מימי הרמב"ם (כמ"ש בספר נוה שלום חזן דיני אישות סימן ב) – לפני כ-850 שנה, שמשביעים את החתן תחת החופה, ואם כן איך קורא לזה נקרא "אבן נגף"?! הוא הקשה "מדוע כל השבועות שנזכרו בפוסקים כגון שבועת היסת ובנקיטת חפץ נתבטלו בזמנינו בבתי דינים, ואיך זה שדוקא לשבועה זו יש זכות קיום". ע"כ. אבל אין לדמות סתם מילתא למילתא, יש חילוק גדול, בכל השבועות שביטלו בבתי הדין, זה באיש פרטי, מחשש שישבעו לשקר, פעם היתה יראת שמים ואנשים פחדו להשבע לשקר. חכם יהודה צדקה זצ"ל היה מגיע בכל ראש חודש לחזון עובדיה ונותן שיחות, אגורה לא לקח, כמה פעמים הצעתי לו אבל סירב. הוא ומרן היו אוהבים לזכות את הרבים בחינם. והרב צדקה היה מתאר את גן עדן וגהינם, ומחדיר יראת שמים, היה מכניס פחד מהקב"ה.  בנו חכם משה צדקה הולך בדרכו. גם הרב מאיר חדש והרב חיים זייצ'יק היו מוסרים שיחות בחזון עובדיה, והשיחות היו חשובות מאוד, מלא יראת שמים. אך כיום אין פחד כל כך ועלולים להשבע לשקר, ויש דרך לעשות פשרה, וכך עושים בבתי הדין, מה שאין כן בשבועה תחת החופה, שהשבועה באה על דרך העולם, שלא לברוח מהבית לגמרי, שלא לישא אשה על אשתו, שלא לגרש אותה בעל כורחה, ושלא לשעבד נכסי מלוג שלה, יש כמה קושיות על שבועה חמורה, אבל בילקוט יוסף שובע שמחות הבאנו את כל הקושיות, והבאנו על הכל תירוץ. וגם בלי זה, מה שנהגו רבותינו גדולי עולם, מי יכול להתחרות עם עשרות גדולי עולם הנזכרים. ומה מדמה זאת לשבועה בבית הדין, יש חילוק גדול. הגאון הרב דב לנדא כתב השבוע בקובץ אהלי מועד (עמו' כח) בשם החזון איש שדרכו היתה בדימוי מילתא למילתא וקיבלנו מרבותינו להרחיק דמיון נושאים המשתנים תכלית הריחוק, והמלקט יעלה בידו כאן ושם ולא את ההבנה בסברת הגמרא. עד כאן. כלומר, היסוד בלימוד תורה לדמות נכון מילתא למילתא, זה עיון אמיתי.

[8] הגאון רבי עזרא עטיה ע"ה היה מחזק את לימוד הבית יוסף, גם כשלמדנו בישיבה קטנה, חכם עזרא עטיה היה מסתובב באולם בית המדרש ופונה לנערים – בגיל 14, 15 – ואומר להם: כל מעיינכם יהיה בית יוסף. אבל אנחנו עדיין קטנים ואפילו צורתא דשמעתתא לא יודעים…. רצה שיכנס לנו בראש, תדעו שכשתגדלו תעסקו כל הזמן בבית יוסף.

[9] היום בן תורה אחד שרצה להתחכם ושאל אותי, אני יכול לומר בלשם יחוד: הריני בא לקיים מצות זכר למקדש? אמרתי לו, מה אתה מתחכם, אטו מרן עשה כך?! תעשה כמו שעשו גדולי הדור, ומרן אמר "מצות ספירת העומר". והוא קיבל.

[10] היה הכשר מפורסם שלא בדקו את החלב במקום מסויים, ובאו בתלונה להפסיק את הכשרות שלו. אני מראש ידעתי את נושאי הכינוס, בזמני הכל היה מסודר, ופתחתי להם בית יוסף וקראתי שכתב שנכון לבדוק את החלב גם במקום הזה, אחר שיש בזה מחלוקת הפוסקים. ואמרתי, איך נפסול את הכשרות של האדם הזה שמפורסמת בכל העולם, בגלל שלא הקפיד על "נכון". נכתוב לו מכתב שמבקשים ממנו שיבדוק, אבל לא נפסול לו את הכשרות. כך עשינו ב"ה והצלנו את אותו אחד, לא יודע אם מכיר לנו טובה,….

[11] כבר הזכרנו מה שכתב הגאון רבי דב לנדא בשם החזון איש, שאחד היסודות העיקריים של הלימוד, הוא דימוי מילתא למילתא, ובזה האדם נמדד אם הוא יודע ללמוד.