סימן קכט – דיני חתימת הגט


א. גט שהעדים הרחיקו את חתימתם מהגט קרוב לב' שיטין, אף שלכתחלה לא טוב עשו, מכל מקום בדיעבד אין לפסול גט זה.

ב. אשה שנתגרשה בחו"ל והציגה בפני בית הדין מעשה בית דין על גירושיה, אך לא הכירו כלל חתימת הדיינים, העיקר להכשיר גט זה. [יביע אומר חלק י' חלק אבן העזר סי' לז עמוד תמח].

סימן קכט – דיני שם האיש והאשה וחתימת הגט


א. ראוי מאד שבכל בית דין שמסדר גיטין, ובאים לפניהם מעדות האשכנזים והספרדים להתגרש, שיהיה הרכב הדיינים של בית הדין משתי העדות, כדי שלא יבוא לידי טעות בכתיבת השמות, שחלילה להקל בזה. ופעמים רבות רק הדיין בן העדה של המתגרשים יכול להבחין בצליל האותיות של השם והברתו באופן מדוייק, ובן העדה האחרת לא ייטיב להבין בשם כראוי, ויבואו לידי תקלה של שינוי שם בגט. ועל רבני ישראל ומנהיגיו לעמוד על המשמר הזה, שלא יבואו לידי מכשול באיסור אשת איש חס ושלום. [בשלטי גבורים (ב"ב סוף המוכר את הספינה) כתב, הילכך במקום שנהגו בסידור כתיבת הגט להגרר אחר פוסק אחד, ואינם עושים כפוסק אחר, אין לסתור אותו מנהג ולא לשנותו בשום ענין, דהא המגרש תלה קידושיו בדעת רבנן, והם תקנו שיתבטלו רק באופן זה ולא באופן אחר. וכמעט אני אומר שהמשנה בגט הסדר שבאותו המקום אין באותו גט ממש וכו'. דמסתמא כל המקדש אדעתא דרבנן דאתריה מקדש. ולפ"ז יש לנו ללכת תמיד אחר מקום הקידושין, ואם בשעת הקידושין היה במקום שנוהגים בביטול הקידושין [בגט] באופן אחר, ובשעת הגירושין היה במקום אחר וכו', יש לנו ללכת אחר מנהג מקום הקידושין ששם קידש ותלה קיום הקידושין וביטולם בדעת רבנן שבאותו מקום. ע"ש. איברא שבשו"ת הלק"ט (בקונטרס לגיטין סי' ו') כתב, שהרב של האשכנזים שבאר"י אע"פ שהם מיעוטא דמיעוטא, כותב גיטיהן לפי מנהגם, כגון פירלא שכותבין פערלא, דלדידן ודאי פסולים הם, ולא מיחו חכמים בידם. וכתב ע"ז המני"ח, ראיתי למהר"ם בן חביב שהיה עושה מעשה בגיטי האשכנזים לכתוב כמנהג הספרדים, והיה נותן טעם לדבריו שמאחר שלענין המס והטרפיות הם נגררים אחרינו להיותם מועטים, ה"נ לענין גיטין וכו', ושאני גבי שם פירלא שהוא עיקר הגט. ועוד יש לחלק דשאני היכא שהרב המסדר ספרדי כגון מהר"ם בן חביב, שאז צריך לכתוב כמנהג הספרדים. שכיון שבאו לפנינו להתגרש סמכה דעתם עליו וקבלוהו עליהם שיעשה להם הגט כאשר יוכשר בעיניו. ומ"ש א"א מיירי שהמסדר אשכנזי כמו המתגרשים, שאז אין ספק שצריך לכתוב כמנהגם אפילו לא יהיו רבים, ובפרט שיש להם קהל מיוחד. ע"כ. וראה בכ"ז בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאהע"ז סי' כג אות ו'. וסי' יט אות כג), וח"ד חאהע"ז סי' יג סוף אות ו'].

ב. אם הבעל ספרדי והאשה אשכנזיה, או להיפך, לעולם ראוי לכתוב את השמות בגט כפי מנהג עדתו של המגרש, הואיל והגט נכתב בשמו: אני פלוני בן פלוני וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי וכו'. ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי וכו'. ואף בשמה של המתגרשת יש לכתוב כמנהג עדתו של המגרש. כגון, שהבעל ספרדי, ושם האשה שהיא אשכנזיה פירלא, יש לכתוב כמנהג הספרדים "פירלא", כי היו"ד באה אחר אות פ' להוראת הצירי. ואין לכתוב "פערלא" כמנהג בני אשכנז שהעי"ן משמשת אצלם במקום נקודת צירי לאות שלפניה. וכל זה כשקהל הספרדים הם קהל בפני עצמם, ולא יחידים בודדים. והוא הדין להיפך.  ומכל  מקום  אם טעו וכתבו כמנהג בני העדה של האשה, הגט כשר בדיעבד.  [יביע אומר ח"ד חאהע"ז סי' יג אות ד'. וע"ע בח"ג סי' יט אות כג, ובח"י אהע"ז סי' לד עמ' תמא, תשובה בעניני כתיבת השמות של האשכנזים בגט. ועוד בעניני גיטין ושמות האיש והאשה אשר אירעו בביה"ד בפתח תקוה. ועוד שם בסי' לג עמוד תלח בעניני גיטין, הערות ממעשה בי"ד בראשותו של רבי יהודה הכהן שאקו, והגאון מו"ר רבי עזרא עטייה, זצ"ל. ובדין שם שנשתקע בגט. ואם הוא ספק נשתקע. ועוד שם מעמו' תל עד עמוד תלח מזכרת הגיטין שנערכו די במצרים קהיר בשנת תש"ח ותש"ט]. 

ג. איש ואשה ספרדים הבאים להתגרש, ושם האיש שלמה, וכך עולה לספר תורה, אך נקרא בפי כל בשם "סאלאמון", וכך גם חותם, יש לכתוב בגט "שלמה דמיתקרי סאלאמון" באל"ף אחר הסמ"ך והלמ"ד כפי מנהג הספרדים. [יבי"א ח"ב חאהע"ז סי' יח אות ד'. ובח"ד סי' יג אות ו'].

ד. מי שנקרא בפי משפחתו "סלאמו" ומכיריו קוראים לו "סאלמון" יש לכתוב בגט סלאמון, שאין להתחשב בשם הקיצור בגט. ומכל מקום אינו מזיק אם כתבו "סלאמון דמתקרי סלאמו". [שו"ת יביע אומר חלק ב' חלק אבן העזר סימן יח אות ד']. 

ה. אודות שם לועזי "ג'ורג'", והבעל ספרדי, שמשפט כתיבתו הוא כנזכר, ובית הדין טעו וכתבו בגט כמנהג האשכנזים "דזשארדזש", יש להכשיר את הגט בדיעבד, במקומות שבהם  הספרדים  והאשכנזים  מעורבים  יחד,  וכל עדה יודעת מנהג כתיבת העדה השניה. [שו"ת יביע אומר ח"ד חלק אבן העזר סי' יג. ושם אות א' האריך בדבר כתיבת שם האיש והאשה בגט אי הוי מן התורה  או מדרבנן. ושם אות ב' בדבר שינוי שם האיש או שם האשה, או שינוי שם אבותיהם, אי הוי פסול מן התורה. ע"ש].

ו. יש לכתוב את השמות בגט כפי השם של מקום הנתינה, קודם לשם של מקום הכתיבה. ואם כתב תחלה את השם של מקום הכתיבה, אם אינו במקום עיגון, והגט עדיין לא ניתן, הגט פסול ויכתוב גט אחר כדת. אבל מעיקר הדין הגט כשר. [יביע אומר ח"ו אהע"ז סימן  יא אות א' והלאה. ושם הביא את דעת הרמ"א ומהר"ם די בוטון שיש לפסול בכה"ג אף בדיעבד, וכן הסכים המהר"ם בן חביב בגט פשוט, וכן כתבו עוד כמה אחרונים. ומחלוקת האחרונים אם להכשיר במקום עיגון, ומהר"י נבון בגט מקושר כתב שאין להכשיר אף במקום עיגון. אך דעת המהריק"ש והמהרש"ל והב"ש ועוד אחרונים להכשיר. וע"ע בח"ו סי' יב אות ב'].

ז. גט שנכתב בחוץ לארץ, ונשלח לארץ ישראל, ובשם האשה נכתב "רחל דמקירא ראטשעל" והיא נקראית כאן ראשיל, ואין כל הדגשה באות השי"ן של ראשיל, ויש לכתוב יו"ד אחר השי"ן להוראת הצירי, ומשפט כתיבתו הוא "ראשיל", העיקר לדינא שיש להקפיד בזה לכתוב כפי מקום הנתינה, ולא יעשה כן במקומותינו לכתוב כן. ובדיעבד אם בית הדין טעה ומסר את הגט לידי האשה יש להקל בדיעבד בגט שהבעל והאשה ספרדיים. ומנהג האשכנזים לכתוב "רשעל". [שו"ת יביע אומר ח"ד חאהע"ז סימן יד אות ו'. וחלק ו' סימן יב אות ד'].

ח. גט שליחות שהובא מארצות הברית, ובשם האשה נכתב: "יסכה דמתקריא אידא", והאשה נקראית בארץ ישראל בפי כל "אידא", וכך היא חותמת, ורק בארצות הברית נקראית על ידי אמה ואחותה יסכה, ועל פי הדין היה צריך הרב המסדר את הגט להקדים שם "מקום הנתינה" דהיינו "אידא", והוא הקדים את שם מקום הכתיבה, וגם נמצא בגט ריעותא נוספת, שנכתב פטורין בלא י', ואילו בארץ ישראל נוהגים לכתוב "פיטורין" מלא בב'  יודי"ן,  יש  להצריך לכתוב גט אחר כשר. ואם בית הדין בחוץ לארץ לא כתבו גט אחר מסיבה כלשהיא, ואחר שהודיעו לרב מסדר הגט את כל הנזכר, ותשובתו נשארה  מעל,  יש להתיר למסור את הגט לאשה, שנחשב כמקום עיגון, בפרט שבזמן הזה בית הדין גונז את הגט לאחר המסירה ליד האשה, ולא חיישינן ללעז. ומכל שכן שהאשה אינה צנועה ויש עליה קלא דלא פסיק שהיא משרכת את דרכיה, דטבא לה עבדינן לה, למסור לה הגט בהקדם ולא תהיה זאת לה לפוקה ולמכשול. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אהע"ז סי' יא. ושם הוסיף דהחשש הראשון שכתב שם מקום הכתיבה תחלה, הוא רק משום לעז, כמ"ש רש"י והרי"ד (גיטין לד:), לפיכך בזה"ז שגונזין את הגט לאחר נתינתו ליד האשה, בביה"ד, ליכא לעז]. 

ט.  גט  שנכתב  בו  בשם  אבי  האשה  "עזרה  סאליך"  במקום  "עזרא צאלח", וגם נתברר שצאלח הוא שם אביו, הסבא של האשה, הוי שינוי שם גמור. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן יב אות ד'. וחלק ג' סימן כג אות ו']. 

י. גט שליחות מחוץ לארץ שבשם אבי האשה נכתב "עזרה" באות ה' במקום אות א', אם האב חותם כך את שמו, יש להקל למסור לה את הגט, בפרט במקום עיגון ושעת הדחק. ואם חותם באות א' הוי כשינוי השם. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן יב אות ד']. 

יא. מי ששמו אברהם והכל קורים לו "אברם" בקיצור, או מי ששמו אהרן, והכל קוראים אותו בקיצור "ארון", כותבים בגט "אברהם" ו"אהרן". [שו"ת יביע אומר ח"ב חלק אבן העזר סי' יח]. 

יב. מי ששמו יששכר וקורים לו הכל "ישכר", וכן הוא גם חותם, אף על פי כן יש לכתוב בגט יששכר. [שו"ת יביע אומר חלק ב' חלק אבן העזר סימן יח אות ג']. 

יג. אנשים שקוראים להם בחוץ לארץ בשמות לועזיים, נוסף על השמות העבריים שקיבלו בעת המילה, כגון יצחק שקוראים לו גם כן איזאק, או יוסף שקוראים לו גם כן ג'וזיף, אף על פי ששמותם בלעז דומים לשמותם בלשון הקודש, יש לכתוב בגט שני השמות, כיון שעל פי הרוב קוראים להם בשם הלועזי וכך רגילים לחתום. ולכן יש לכתוב: יצחק דמתקרי איזאק, יוסף דמתקרי ג'וזיף, וכיוצא בזה. ואף אם הוא נקרא כך על ידי העכו"ם. וכל שכן באלו המודרניים שאינם מופיעים בבית הכנסת, ואינם עולים לספר תורה אלא פעם ביובל, ואינם נקראים בשם העברי כי אם לעיתות רחוקות, שבודאי שיש לכתוב בגט שם הקיצור.  [יביע אומר ח"ב חאהע"ז סי' יז. ודלא כמ"ש הגר"ש קלוגר שאין לכתוב את השם הלועזי בגט אלא רק השם העברי בלבד, שהוא יחיד בזה כנגד כל האחרונים. וכבר כתבו האחרונים שאפי' קיצור השם אם נכתב בגט אינו מזיק, וכ"ד מרן והרמ"א]. 

יד. הנקראים בשמות צרפתיים, כגון "בריטראנד" שנכתב כן בצרפתית, אך בביטוי אין מבטאים את האות האחרונה, וכן "בירנארד", וכיוצא בהם, יש לכתוב בגט "בירטראן", או "בירנאד" כפי הביטוי בקריאה, ולא כפי מה שרגילים לכתוב. [שו"ת יביע אומר ח"ב חאהע"ז סי' יח. וכן העלה בשו"ת צפנת פענח (סי' כה). וכ"כ בשו"ת מערכי לב (בהשמטות סימן יג). וכ"כ בשו"ת תעלומות לב. וכן עיקר]. 

טו. גר צדק שבא לגרש את אשתו, כותבים בגט פלוני בן אברהם אבינו. ואין לכתוב כשאר גיטין "וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי", הואיל ואברהם אבינו הוחזק רק בשם אברהם, וכל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. ולכן ראוי להשמיט תיבת "ולאבהתי", כמו שעושים תמיד כשיש ספק בשם אבי המגרש, ונשמט השם מספק, שמשמיטים גם כן תיבת "ולאבהתי". ומכל מקום אם טעה וכתב "ולאבהתי" הגט כשר בדיעבד וינתן ליד האשה. [שו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אבן העזר סי' יד]. 

טז. גט שליחות שנתקבל מעיר פאריז בית צרפת, ושם הבעל המגרש "ליאון", וטעו וכתבו "ליאן" חסר ו', [שלא כמו שנתבאר בשלחן ערוך ובאחרונים], מותר לכתחלה ליתן את הגט ליד האשה.  ואפילו  לא  היה  עיגון  בדבר.  ומכל  שכן במקום שיש עיגון שאין להחמיר בדבר.

[שו"ת יביע אומר ח"ד חאהע"ז סי' יב. ושם הביא דביה"ד נראה שכתבו כן במתכוין, ואינו טעות סופר, ולפי מכתב ביה"ד הבעל הרחיק נדוד לארה"ב, מיד לאחר כתיבת הגט, ועקבותיו לא נודעו, וקשה להשיג גט אחר, והאשה צעירה לימים, ושם הביא שכן עשה מעשה ליתן הגט ליד האשה, בצירוף שנים שיודעים ספר, והסתמך בין השאר על מה שכתבו כמה אחרונים שבזה"ז שקורעים את הגט אין לעז כ"כ לפסול הגט וכ"כ המהרש"ם בח"ג]. 

יז. אשה הנקראת מרים (המ"ם בפתח), ושמה מעריסה מרים, על שם מרים הנביאה, שהמ"ם בחיריק, יש מי שסבר לכתוב בגט מרים דמתקריא מרים, ומרים הראשונה מלא יו"ד אחר המם, כמ"ש כיו"ב המשאת בנימין (סי' קיח) בשם מלכה. אך הכנה"ג תמה על דברי המשאת בנימין בזה, ולכן יש לכתוב "מרים" בלבד, וכיו"ב בשם שלום, שיש שנקרא שלום, בחולם, כמו ויקרא לו ה' שלום, ויש שנקרא שלום בשורוק, כמו חנמאל בן שלום, והרי בגט אין לכתוב ניקוד השם כלל, אלא שסומכים שהדבר מתברר על פי שם האב, כשכותבים שלום בן אברהם, הקורא  יודע  שבנו  של  אברהם  נקרא  בחולם  או  בשורוק, וכמ"ש המהר"ם בן חביב, וכן הסכימו האחרונים. [יביע אומר חלק ז' חאהע"ז סימן כב]. 

יח. אף על פי שלא נהגו לכתוב שם משפחה בגט, מכל מקום בזמן הזה אם כתבו בגט את שם המשפחה במקום שם אביו, יש לצדד להכשיר את הגט. 

יט. כאשר כותבים גט בפריז שבצרפת, יש לכתוב "פאריז" [עם אל"ף] אף על פי שהצרפתים מכנים את העיר רק בשם "פארי". 

כ. גט שליחות שהובא מעיר בוקרשט. והיה קצת שינוי בשם אבי האשה, שבמקום שהיה צריך לכתוב "מיציסלאוו" (היו"ד הראשונה נרגשת בנקודת צירי), נכתב בגט "מטשיסלאוו". העיקר למעשה להכשיר הגט, מכיון שהוא רק בכינויו של אבי האשה, ושמו מרדכי נכתב כהוגן. [יביע אומר חלק י' אבן העזר סימן לו עמוד תמו].

סימן קכח – מקום האיש והאשה


א. צריך להזכיר בגט שם המקום שהעדים עומדים בו בשעת החתימה, למנין שאנו מונין במתא פלונית. 

ב. גט שליחות שלא נכתב בו "בכל מקום שאת עומדת" כמו שאנו רגילים לכתוב תמיד, אין הדבר לעיכובא. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן יב אות ז']. 

ג. בענין "כתבו ותנו" כשהבעל נמצא במרחקים, ואין שם בית דין ולא סופר ועדים, וברצונו לגרש בגט את אשתו, לבל תשאר עגונה. במקום עיגון יש להקל בכתיבת ידו "כתבו ותנו", ובלבד שיאמר כן בפיו שהוא ממנה את הסופר לכתוב ואת העדים לחתום, ואת פלוני שליח למסור הגט ליד אשתו, ויחתום בפני עדים, על ההרשאה שבכתב ידו, ושיעידו העדים על כך, ואם אפשר יש לאשר חתימתם ע"י נוטריון ציבורי או שגרירות, או הערכאות, שאז אין לחוש לזיוף. [יביע אומר אבן העזר חלק י' סימן לא עמוד תכז]. 

סימן קכז – דין כתיבת זמן בגט, ודין קדימה ואיחור


א. צריך לכתוב זמן בגט, ואם נתרגשה בגט שאין בו זמן לא תנשא, ואם נשאת לא תצא אפילו אין לה בנים. 

ב. סופר שטעה והשמיט תיבת "לבריאת העולם" [או למנהגינו שכותבים בגט "ליצירה" במקום לבריאת העולם], בזמן שבראש הגט, ונזכר קודם כתיבת שם האיש והאשה וחזר הסופר ולקח קלף אחר [מתוך כלי הכתיבה שהקנה אותם לבעל המגרש], ואמר בפני העדים שהוא כותב את הגט [האחר] לשמו ולשמה וכו', וסיים את כתיבת הגט, וכל זה עשה מבלי שיצטווה מחדש מפי הבעל, יש להקל ליתן את הגט אף לכתחלה ליד האשה, כיון שעדיין לא כתב בראשון את שם האיש והאשה, ולא עשה את שליחותו, מעיקר הדין אינו צריך לצוות מחדש. ואע"פ שכבר נהגו להחמיר לכתחלה לצוות שנית, משום שמא יארע כן אחר כתיבת התורף, מ"מ בדיעבד אין להחמיר כלל, כיון שכבר הגט נכתב. אבל אם קרה כזאת אחר כתיבת התורף, וכ"ש אחר שנכתב כולו, יש להחמיר שלא לתת את הגט לכתחלה, אף בשעת הדחק. [ודלא כהפר"ח]. [יביע אומר ח"ב אהע"ז סי' טו. ושם במ"ש הש"ע (סימן קנד סנ"ו) בנמצא פיסול בגט וצריך לכתוב גט אחר, אם הבעל בפנינו צריך לחזור ולצוות את הסופר כבתחלה. וכן לעדים ושם דן בדברי המשכנות יעקב, שכתב, שאפי' למ"ד עדי מסירה כרתי, אם ציוה הבעל לעדים לחתום, ולא חתמו, ומסר הגט בפני עדי מסירה, הגט בטל מן התורה]. 

ג. גם למנהגינו שכותבים בזמן שבראש הגט "ליצירה" במקום "לבריאת העולם", אם הסופר דילג תיבה זו, מותר ליתן את הגט לכתחלה ליד האשה. [יביע אומר ב' חאהע"ז סי' טו אות ד']. 

ד. במקום שיש שיירות מצויות מהכא להתם, כמו בזמן הזה שמצוי מאד המטוסים והרכבות, וגם בי דואר קבוע, אין להחשיב את הדבר כמקום עיגון, וזה בלבד אינו מחשיב את המקרה לשעת הדחק. ואם יש צורך מחמת איזה ענין לכתוב גט אחר וכדומה, יש להצריך ולהטריחו לנסוע ולכתוב שוב את הגט. [שו"ת יביע אומר ח"ו חאה"ע סי' יא אות ב'. וכן מבואר בתשובת הרא"ש שרק באופן שאין שיירות מצויות נחשב כמקום עיגון. וכ"כ הרמ"א בדרכי משה בשם הרד"ך. וכן כתב הג"ר שמואל גרמיזאן, והג"ר בצלאל אשכנזי, ושאף שהרדב"ז והמהריק"ש לא כתבו כן, דבריהם דחויים מדברי הרא"ש בתשובה, וכמ"ש בגט פשוט. והביא עוד דברי האחרונים בזה. ושם (עמוד שיד) דתרי קולי לא מקילנן במקום עיגון].

סימן קכו – נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו


א. טוב הדבר לכתוב את הגט אצל בני זוג ספרדיים בכתיבה אשורית ספרדית. ובגט הנערך את בני זוג אשכנזיים טוב לכתוב את הגט בכתיבה אשכנזית, וכפי שהובאו צורת האותיות בבית יוסף (או"ח סי' לו). אולם אם לא עשו כן, אין להקפיד בזה, ומותר ליתן את הגט לכתחלה, שאין צורת האותיות פוסלת את הגט. וכן אם אין שם סופר היודע לכתוב בכתיבה ספרדית, יכולים לכתחלה לכתוב את הגט כפי צורת האותיות של האשכנזים, ולמסור את הגט לכתחלה ליד האשה. וכן להיפך. [יביע אומר ח"ב יו"ד סי' כ' אות ז', וח"ד חאהע"ז סי' יב אות ח']. 

ב. גט שהשמיטו בו את שם האב, והסופר כתב בו "ולאבהתי", במקום צורך יש להכשיר את הגט אף ליתנו לכתחלה. [שו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אבן העזר סימן יד אות ב']. 

ג. גט שנמצא בו טעות ובמקום שיכתוב "וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי" כתבו בטעות "ולאהבתי", וחזרו בטעות זו גם בהמשך "ולמקום אהבתי", יש לפסול את הגט, אלא אם כן במקום עיגון, ובכלל, לא היה לו לכתוב אבהתי, כיון שאין כותבים שם מקום אבותיו. [שו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אבן העזר סימן יד וחלק ו' סימן יב אות ו']. 

ד. נהגו להאריך את הואוי"ן של תיבת וכדו, וכן של תיבת תורכית, וכיו"ב. וגט שליחות שכל הואוי"ן של תיבת "וכדו" וכן של "תורכית" נכתבו כשאר ואוי"ן רגילים, אף שלכתחלה לא אריך למיעבד הכי, מכל מקום אם לא האריך אין זה לעיכובא,  ובדיעבד  יש להכשיר ליתן את הגט. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן יב אות ח']. 

ה. סופר שהשמיט תיבת "כאן" שבתחלת הגט, וכשהגיע לתיבות "כדת משה", הרגישו בזה, וחזר הסופר לכתוב הגט, מבלי שיחזור הבעל לצוותו, ונתגרשה האשה בגט השני, העלה להכשיר בדיעבד, ובפרט במקום עיגון. [יביע אומר חלק ז' חאעה"ז סימן יט]. 

ו. בגט שליחות מחו"ל, שהחכם המסדר את הגט כתב בשם האשה "פאוליתי", והיה צריך לכתוב "פאוליטי", כמ"ש בתרומת הדשן (סי' רלא), שכל כינוי שהוא בלשון לעז, וצריך לכותבו בטי"ת או בתי"ו, יש לכתבו בטי"ת, כי התי"ו יכולים לקרותה רפויה,  ואז  תשתנה הקריאה. העיקר לדינא שאין לפסול את הגט משום כך, ובדיעבד כשר. [יביע אומר ח"ז חאהע"ז סי' כ. וכתב שם שאין לפסול את הגט מחשש שהמסדר אינו בקי בטיב גיטין, שמכיון שיש כיום סדרי גיטין בידי מסדרי הגיטין אין לחוש לפסול בדיעבד. וכמ"ש האחרונים]. 

ז. בענין הכינוי של שם המגרש או המתגרשת שכתב מרן הב"י בשם מהריק"ו, דלכתחלה א"צ לכותבו, יש להוסיף גם מ"ש מרן הבית יוסף בבדק הבית וז"ל: ועכשיו לא נהגו לכתוב שום כינוי אלא פלוני בן פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי. עכ"ל. [וע"ע מה שהאריך בזה הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"א (דף עב). וביביע אומר ח"י חאהע"ז סי' לו עמ' תמז:]. 

ח. שם פלה אין לכותבו בשני למדין, בשביל הדגשות שבו וכו'. וראה ביביע אומר חלק י' (חאהע"ז סימן לב במזכרת הגיטין עמוד תלא), שכתב, דלכאורה היה מקום להעיר בזה ממ"ש המהר"ם בן חביב בשם עובדיה והעולם קוראים אותו עבדאללה, שכותבים עבדאללה. וכ"כ הרב מזבח אדמה (דף לג.), שצריך לכתוב ב' למדין כמשפט כתיבתו, אע"פ שמבטאים רק ל' אחת. וכ"כ בספר השמות בשם עזרא שקוראים אותו בערבית נצר אללה, אע"פ שאין מרגישים במבטא ב' למדין. ע"ש. אולם מבואר בשו"ת חיים ושלום ח"א (סי' לא דף סד סוף ע"ד), שאין זה אלא בארצות ערב, וכן בערי ארץ ישראל שיודעים ומבינים בארצותם ללשונותם, ונתפרסם שם עבדאללה לכותבו בב' למדין כפי הלשון אשר חוצב משם, והכל יודעים שאע"פ שהוא כתוב בב' למדין אין נרגשת במבטא אלא ל' אחת, אבל בארצות אלו שיש חשש שיבאו לקרותו בב' למדין, מה שאין האמת כן, אין לך שינוי גדול מזה, דהוי כדקי"ל שינה שמו ושמה פסול, וכמ"ש כנה"ג (סי' קכח הגב"י אות נא), ושכן כתב במכתב מאליהו בסוף הספר אות קכג, שכתבו בגט עבדאלה, באות ל' אחת, משום שבקושטא אין בקיאים בכינוי זה, ויש חשש שיקראוהו שלא כמשפטו אלא בביטוי ב' למדין, ע"כ לא הלך אחר מקור השם מהמקור שחוצב בו, הואיל ובמקומו אינם בקיאים בערבית, ויבאו לידי טעות בקריאתו. ע"ש. וכל שכן בנידון השם פלה, שגם בערבית נכתב באות ל' אחת, עם שדא, להדגשת הלמד, ואצלינו אין כותבים נקודות בגט. 

ט. הנקרא בב' שמות אין כותבים בגט ביניהם "דמתקרי". [יביע אומר ח"י סימן לב במזכרת הגיטין. ושם הביא מ"ש הבית מאיר שיש לפקפק במ"ש יעקב ישראל דמתקרי ישראל, שאפשר שאף בדיעבד יש לפסול גט זה. ושהאחרונים לא הסכימו לזה. וע"ע בשו"ת חבלים בנעימים ח"ה (סוף סי' לא) שכתב, ואשר כתב מר בשם הבית מאיר שאם יש לו ב' שמות יעקב ישראל, וכתב יעקב דמתקרי ישראל הגט כשר. באמת שדברי הבית מאיר תמוהים, והעיקר כמ"ש בית שמואל ס"ק כד, שאין כותבין ביניהם דמתקרי. וע"ע ביביע אומר ח"י סימן לג עמוד תלט, בדין שם שנשתקע בגט, אם הוא פסול מן התורה או רק מדרבנן. וע' בשו"ת נודע בשערים מה"ת (אה"ע סימן נח). ע"ש]. 

י. גט שנכתב בתיבת "פטורין" בלי אות י' אחר הפ', במקום צורך ועיגון אפשר להכשיר גט זה בדיעבד. אבל בלא צורך ועיגון, והגט טרם נמסר ליד האשה, יחזור לכתוב עם י' כדעת מרן השלחן ערוך. [יביע אומר ח"ו אהע"ז סי' יא אות ב'. והביא דבאר"י נוהגים לכתוב כדעת מרן, מלא    בשני יודי"ן, והגט פשוט הביא שנחלקו בזה האחרונים אם יש להכשיר הגט בדיעבד, והסכים שאין להקל אלא במקום עיגון]. 

יא. גט שנכתב בו חמשת אלפים ושבע מאות ותשעה, במקום שהיה צריך לכתוב "ותשע" יש להכשיר את הגט במקום דחק ועיגון. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן יב אות ט']. 

יב. גט שנכתב בו "ושלטנא בנפשיכי" במקום "וסלטאה", יש להכשירו במקום עיגון ודוחק. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן יב אות י']. 

יג. אם טעה הסופר והשמיט תיבה אחת מטופס הגט, ואין ענין הגירושין משתנה לענין אחר, הגט כשר בדיעבד, ויינתן ליד האשה אף לכתחלה. [שו"ת יביע אומר ח"ב חאהע"ז סי' יד אות ג']. 

יד. גט שליחות שהגיע ממרחקים לאשה שישבה בעגינות זה שנים רבות, ומצאו בגט פקפוקים רבים, שהם: א. ברוב אותיות האל"ף שבגט, ובכלל זה אותיות האלפי"ן של זמן הגט, פרודים פירוד גמור, דהיינו, שהיו"ד העליונה של האל"ף אינה מחוברת באלף. וכך נעשה משעת הכתיבה, והפירוד ניכר ךעין כל רואה. ב. הוקדם שם מקום האשה קודם מקום הכתיבה. ג. נכתב המכונה במקום דמיתקרי. ד. נכתב בשם אבי האשה "עזרה" באות ה'. ה. בשם אבי האשה נכתב "עזרא סאליך" במקום "צאלח". ו. נכתב שם המשפחה בגט. ז. בשם האשה נכתב "ראטשעל" במקום "רשיל". ח. שם האשה נכתב בשורה השביעית. ט. נכתב "וכל שום אחרן דאית לי ולאהבתי", במקום לאבהתי, וחזר הסופר ושנה טעות זו וכתב "ולמקום אהבתי". י. לא נכתב בגט "בכל מקום שאת עומדת". יא. כל אותיות ו' לא הוארכו כנהוג. יב. בזמן הגט כתב "ותשעה" במקום ותשע. יג. נכתב "ושלטנא" במקום "ושלטאה". יד. דילג "מן שמי". טו. כתב "פטורין" חסר י' אחר הפ', ועוד כמה טעויות. העיקר לדינא שאין להקל למסור את הגט ליד האשה, אף שיש עיגון גדול בכך, מפני שידים מוכיחות ורגלים לדבר שמסדר הגט אינו בקי כלל בטיב גיטין, ואפשר אף שהוא מהרבנים הקונסרבטיוים, שאין לסמוך עליהם כלל, ושב ואל תעשה עדיף. [יביע אומר חלק ו' אבן העזר סי' יב]. 

טו. גט שליחות שנמצא בו פירוד גמור באותיות האל"ף של זמן הגט, [חמשת אלפים ושבע מאות], שהיו"ד העליונה של האל"ף אינה מחוברת באל"ף, והדבר נעשה בשעת הכתיבה, והפירוד ניכר לעין כל, אעפ"כ במקום עיגון ושעה"ד יש להקל למסור את הגט ליד האשה, דכיון שהגט כבר נכתב, חשיב כדיעבד. [יבי"א ו' אהע"ז סי' יב אות א'. ושם אם זמן חשיב כתורף או כטופס]. 

טז. גט ששם האשה ואביה נכתבו בשורה השביעית של הגט, אין להקל בזה אלא במקום עיגון ושעת הדחק, שיש לכתוב את כל התורף בשש השורות הראשונות של הגט. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן יב אות ה'].

סימן קכה – במה נכתב הגט, ותיקון הכתיבה והקלף


א. סופר שטעה בגט והאריך יותר מדאי את אות וא"ו של תיבת "וכדו", עד שהאות נדמית לנו"ן סופית, ונקראית על ידי תינוק דלא חכים ולא טיפש "וכדן", אין להכשיר את הגט על ידי שיגרד את רגל האות, עד שתיעשה לוא"ו. אבל יש להכשיר את הגט על ידי שיעביר את הקולמוס אחר הגירוד על האות הפסולה, שנפסלה משום חק תוכות. ויש עוד עצה להכשיר את הגט, על ידי שיעבה את ראש הוא"ו השניה, שתהיה כמו אות וא"ו גדולה, שמאחר ונתעבה למעלה בהיקפה ובעביה לא תראה עוד כמו אות נו"ן סופית. ובזה אין שום חשש של חק תוכות.  [מרן  הב"י  (ס"ס קכו) הביא משם תשובת הרשב"א, לענין חסרון ו' דוכדו שלא היה כתוב אלא וכד, אם נפסל בכך, תשובה, כל מקום שאינו מעיקר הגט אינו פוסל. ע"כ. וכתב עוד בשם תשובות המיוחסות להרמב"ן (סי' קמה) שאם הסופר חיסר תיבת "להתנסבא" שאין בזה פיסול. וכתב, דמשמע מדבריו שאם חיסר תיבה אחת מהטופס אין הגט נפסל בכך. וכ"פ מרן בש"ע (שם סעיף מט), וכתב בהגה, וכ"ש אם חסר ו' שניה של וכדו וכתב וכד, שמאחר שאין הענין משתנה אין פיסול מחסרון זה. ע"כ. ומרן בתשובותיו (אהע"ז ס"ס ד') כתב, שאפי' חיסר לגמרי תיבת שבוקין אין בכך כלום, כיון דלאו במקום תורף הוא. ע"ש. ומשמע שמותר ליתנו לכתחלה, ומש"ה כתב בלשון אין בכך כלום. וכן הבין הפר"ח (סי' קכה ס"ק לט) מדברי מרן, אלא שחלק ע"ז, וכתב, שלמעשה יש לחוש להרמב"ם וסיעתו דמוכח דפסלי בחסרה תיבה אחת מן הטופס. ע"ש. ובאמת, אם אין דוחק בדבר יש להחמיר לכתוב גט אחר, הואיל ואיכא כמה עיקולי ופישורי. ומה גם שראינו להרב גט פשוט (סי' קכו ס"ק מו) שהביא תשו' המהרי"ל שכתב לפסול גט שכתוב בו וכדן במקום וכדו. ויש לדון אם מותר לגרר רגל הנו"ן של וכדן, עד שתהיה אות ו', שנראה דהוי חק תוכות שע"י גרירתו נעשה לאות אחרת, וכמ"ש הסמ"ק הובא בב"י (סי' קכה) שאם גירר רגל הה"א עד שנעשית דל"ת הו"ל חק תוכות. וכ"פ באו"ח (סי' לב סי"ח). והן אמת שדין זה לא יצא מידי מחלוקת, כי הרשב"א (שבת קד:) כתב, דכה"ג לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות. וכן שנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש, ואינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו. ע"כ. ואולם הר"ן דחה ראית הרשב"א, וכן כתבו עוד כמה ראשונים. ועכ"פ הדבר ברור שבנ"ד אם יגרור רגל הנו"ן של וכדן לעשותה ו', הו"ל חק תוכות. וכן מפורש בשו"ת נבחר מכסף (סי' מב), גבי חתימת עד אחד שטעה וכתב נו"ן סופית במקום ו', וגררה ועשה ממנה ו', דהוי חק תוכות. ועדיין יש לדון אם אפשר להכשיר הגט ע"י שיעביר הקולמוס על האות הפסולה משום חק תוכות. ודבר זה מבואר בספר התרומה (ס"ס קיט) לפסול, ולא מהני העברת קולמוס על הח"ת. וכ"כ בגט פשוט (סי' קכה ס"ק לג) שהרי כתב מרן הש"ע (סי' קלא ס"ה), גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר עליו קולמוס לשמה אינו גט. וי"א שחוששין לו. וא"כ ה"ה לענין העברת קולמוס לשווייה חק ירכות. והביא ג"כ דברי הגהות אשר"י דלא משוי ליה אות ע"י העברת קולמוס. ע"ש. והכי נקטינן לחומרא כדברי הראשונים. ומ"מ בשעה"ד נראה שאפשר לצרף דעת הב"י לפי דברי הכנה"ג, שאין לפסול חק תוכות בחתימת העדים. ועוד שכתב מרן באו"ח (סי' לב) דבירושלמי (פ"ק דמגילה) מפליג אם אירע הפיסול לפני שנגמרה צורת האות, שאז יש לפסול משום חק תוכות, ובין כשאירע הפיסול אח"כ, ושכ"ד הרשב"א בתשובה. אלא שהמרדכי ור' אלחנן כתבו דלא קיי"ל כהירושלמי בזה, ושכ"ד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטוהו. וא"כ בכותב וא"ו במקום יו"ד, או נו"ן סופית במקום וא"ו, ע"פ הרוב כבר נשלמה האות לפני הפיסול, ואפשר להכשיר להירושלמי והרשב"א. ומה גם שדעת הרשב"א דבכה"ג ליכא חק תוכות, על כן יעביר קולמוס על האות ושפיר דמי. ובנ"ד דהוי חק תוכות בטופס נראה שיש להקל, וכמ"ש בשו"ת מהריב"ל ח"ג (סי' סט). ואף שיש מחמירים גם בטופס, כשיש כמה ספיקות יש להקל. ובנ"ד שכתב וכדן במקום וכדו, יש עצה קלה לעבות את ראש הוא"ו השניה, עד שתהיה וא"ו גדולה, שמכיון שנתעבתה למעלה בהיקפה ובעביה לא תראה עוד כנו"ן, ובזה אין חשש של חק תוכות. וראה ד"ז ביביע אומר ח"ב חאהע"ז סי' יד]. 

ב. רגל אות ה' שבגט שנוגע בגגו עד שנראה כאות חי"ת, יש להכשיר את הגט על ידי שיגרד קצת בראש הרגל, ויחזור להעביר קולמוס על רגל האות. ואף בתורף הגט יש להכשיר באופן כזה.  [עיין  בב"י (סי' קכו) שהביא דברי הרשב"ץ בדין רגלי ההי"ן וקופי"ן שנגעו בגגן. וע"ש. ואמנם בפר"ח (ס"ק כה) כתב, שאם הפריד הדיבוק ברגלי הה"א והקו"ף שנגעו בגגן, לא מהני אף בדיעבד, משום דהו"ל חק תוכות, אא"כ גורר כל הרגל. ואם הדיבוק הוי במקום הטופס, לכתחלה לא תתגרש בו, ואם הוא במקום התורף פסול מה"ת. ע"ש. וכ"פ מהר"י עייאש, דכל חק תוכות לא מהני בגט. אלא דוקא בטופס. ובמקום עיגון יש לתקן באופן המועיל. ואחר זה הביא דברי הפר"ח. ע"ש. ובשד"ח (סי' טז אות לב) הביא דברי האחרונים שהקילו בזה. ולא זכר שר מדברי הפר"ח ומהר"י עייאש. ועכ"פ כשיש כמה ספיקות, יש לסמוך על המקילים, וכגון בהעברת קולמוס מחדש, וכמבואר דין זה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאהע"ז ס"ס יד). ע"ש]. 

ג. עד ששמו חיים שחתם בגט בטעות "יוסף", ורוצים למחוק בגירוד את אות הפ' סופית ולגרד את אות וא"ו כדי שייעשה יו"ד, ולרבע את הסמ"ך שיהיה מ"ם, ולכתוב לפניו אות ח', וכך ייעשה "חיים", אין להכשירו אף בדיעבד, שאף בחתימת העדים יש לחוש משום חק תוכות. אבל אם מעביר על זה אחר כך קולמוס, וחוזר לכתוב חיים, אפשר להכשירו למסרו  ליד  האשה,  שראוי  לצרף בזה את דעת האומרים שאין לפסול חק תוכות בחתימת העדים. [בשד"ח (מער' גט סי' כח אות יג) הביא מספר רוב דגן, בנידון עד ששמו חיים שטעה וכתב יוסף, וע"פ הוראתו מחקו אות ף', ועשה הסמ"ך מ"ם סופית, וגרר מהוא"ו למטה עד שנעשית יו"ד, וכתב בתחלה אות חי"ת ונעשה חיים. ע"ש. וביביע אומר ח"ב (חאהע"ז סי' יד אות ו-ז) העיר ע"ז, שהרי בגרירת רגלי הוא"ו עד שנעשית יו"ד איכא משום חק תוכות, ודומה לנ"ד בגרירת רגלי הנו"ן לעשותה וא"ו. ואע"פ שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, יש להקפיד בדין חק תוכות, דבלא"ה הו"ל מזוייף מתוכו, וכמו שאמרו בגיטין (ד.) בדין עדים שחתמו שלא לשמה. ועיין בתוס' שם. וכן העלה בתרוה"ד (סי' רכח). וכ"ד הב"ש שלא במקום דוחק ועיגון. איברא דמרן הב"י (ס"ס קלא) כתב, שאע"פ שהרמב"ם מכשיר בגיטין הפסולים בעדי חתימה, כגון שהרחיק העדים מן הגט ב' שיטין וכיו"ב, כשנתנם בעדי מסירה, שאני התם שפיסול הגט ניכר ע"י עדי חתימה. אבל הכא [שלא חתמו העדים לשמה] שאין הפיסול ניכר, דמנא ידעינן שחתמו שלא לשמה, חיישי' דילמא אתו למסמך על עדי חתימה, ולפיכך פסול מדרבנן. ע"כ. וכתב ע"ז בכנה"ג, שהמהרי"ו כתב איפכא דכאשר הפיסול ניכר הגט פסול, וכשאין ניכר כשר. ומתוך כך פסל גט שחק תוכות בחתימה. ולפי דברי מרן המחבר כשר. והנה מהרי"ו קאי לד' התוס' (גיטין ד.) דמזוייף מתוכו גבי שלא לשמה ה"ט טעמא לפסול, דגזרינן חתימה אטו כתיבה, שמא לא יכתבו גם הכתיבה לשמה. ובזה י"ל דחק תוכות שניכר הפיסול גזרינן ביה טפי. אבל לד' הרמב"ם דה"ט משום דילמא אתי לסמוך על עדי חתימה בלבד, [משום דהא דקיי"ל עדי מסירה כרתי היינו אף עדי מסירה]. אדרבה יש לגזור יותר כשאינו ניכר. ומ"מ י"ל דבחק תוכות אין היכר כ"כ כההיא דהרחיקו העדים ב' שיטין וכיו"ב. ועכ"פ אין הכרח מד' מרן להכשיר חק תוכות בחתימת העדים. והעיקר כד' התרוה"ד ומהרי"ו וכל גדולי האחרונים להחמיר. ומה גם שבגט אנו חוששים לכל החומרות אף נגד מרן ז"ל, וכמ"ש בגט מקושר (דף עג), ועוד, וכ"כ השד"ח עצמו (סי' כח אות י') בשם האחרונים לחוש אף בחתימת העדים משום חק תוכות. וכן נראה דעתו שם]. 

ד. כבר פשט המנהג בארץ ישראל לקרוע את הגט מיד לאחר הנתינה לאשה, וקורעים אותו קרע בית דין, וגונזים אותו בבית הדין, ועושים כן כדי שלא להוציא לעז על הגט. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סוף סימן יא. וחלק ד' סימן יב אות ז' וסוף סימן יד].

סימן קכד – על מה נכתב הגט


א. גט שנכתב כדין, וזרו זהב על האותיות, וחזרו והעבירו עפרות הזהב ונשארו האותיות כבראשונה, הגט כשר למסירה. [שו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' לז אות ד') ודלא כמו שכתב בגט פשוט]. 

ב. יש להמתין שלא למסור את הגט ליד האשה עד שיתייבש הדיו הכתוב, וכמו שכתבו הפוסקים להזהיר על זה. ואין הדבר דומה לספר תורה שהתירו לקרוא בו אף שהדיו לח באופן שהגיהו אותו סמוך לקריאה. [מרן אאמו"ר שלי' בהערות להסכמת הגרצ"פ פראנק בריש שו"ת יבי"א א']. 

ג. גט שנכתב במי מילין, אף על גב דלא חשיב כתב במה שיוכל להפליטו אחר כך על ידי מי נרא, יש לחוש לזה דהוי גט, מאחר ועל ידי פליטת המי נרא ישאר הכתב קיים וניכר לעין. [שו"ת יביע אומר חלק ד' חלק יורה דעה סימן כא אות ז'].

סימן קכא – צריך להיות בדעתו מכתיבת הגט עד הנתינה


א. הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו, ושיהיה משל הבעל, ולכן נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר את הקלף והדיו במתנה קודם כתיבה.  [גיטין  כ:  אמר  רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. א"ל רבא מאי טעמא, אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה, [נותנת שכר הסופר משום תקנת עגונות כמבואר בבבא בתרא קכח. רש"י]. ודילמא אקנויי אקני ליה רבנן, [ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו, דהפקר בי"ד הפקר. רש"י]. ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי, דילמא נתינת גט הוא. תדע, שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר. וכתב שם הרמב"ן, דילמא אקנויי אקנו ליה רבנן, אע"ג דבדרך דילמא איתמר, עיקר הוא, והכי מפורש בפרק גט פשוט. ואפשר דמשום בבירור רב חסדא אמר לו כן. ע"כ. וכ"כ הר"ן שם, דאע"ג דבלשון דילמא קאמרינן, קושטא דמילתא הכי הוי, ומשום כבודו של רב חסדא אמר לו הכי. ע"כ. וכן הוא בש"ע]. 

ב. מי שציוה לכתוב גט לאשתו, ומיד שתה לשכרה, והשתכר, מותר לסופר לכתוב את הגט בעת שכרותו, ואין צורך להמתין עד שיפוג יינו. הנה דעת התוס' (גיטין ט: וכב: ויבמות נב:) דבעינן שליחות לכתיבת הגט. וכן מבואר מדברי הטור והש"ע (סי' קכ סעיף א'). אולם התוס' בדף כב: וכן הרשב"א והר"ן שם סבירא להו, דלא בעי שליחות בכתיבת הגט. והסביר בבית שמואל, דיסוד מחלוקתם הוא בפשט הכתוב "וכתב לה ספר כריתות", דאי וכתב אבעל קאי אם כן צריך שדוקא הבעל יכתוב, ולכן צריך שהסופר יהיה שלוחו. אבל אי וכתב אסופר קאי, הרי כל בר דעת כשר לכתוב את הגט בלי שליחותו של הבעל. ומה שאמרו במשנה (עא:) צריך שיאמר לסופר כתוב וכו', הוא מדין לשמה שבגט, שבלי ציווי הבעל א"א לכתוב הגט לשם גירושין, דאשה סתם לאו לגירושין קיימא. ובתרוה"ד (סי' רכח) כתב, שכ"ה דעת הרמב"ם. גם במחנה אפרים (פ"ב מגירושין הט"ו) האריך להוכיח שדעת הרמב"ם דבעי שליחות בכתיבת גט. שהרי הרמב"ם בריש פ"ב כתב: זה שנאמר בתורה וכתב לה, אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. וכתב ה"ה, דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי וכו', ונראה דגם לכתיבה בעינן שליחות. ע"ש. וכן משמע ממ"ש שם בהלכה טו, דהעבד פסול לכתיבת הגט משום שאינו בתורת גיטין וקידושין, ומשמע דבעינן שליחות בכתיבת הגט. וע"כ דס"ל כדעת רש"י בגיטין ט. דוכתב ונתן, מי שישנו בכתיבה ישנו בנתינה, ועכו"ם ועבדים כיון דלא שייכי בתורת גיטין וקידושין אינם נעשים עדים בדבר. ועיין באור שמח (פ"ג הלכה טו) שדחה ראיית המחנה אפרים. ע"ש]. 

ג. אם הבעל ציוה לכתוב את הגט ונרדם, אין השליחות נפסקת. [כמבואר בסוגיא גיטין  (ע:),  שאינו מחוסר מעשה להתעורר. וכיו"ב כתב בב"ש (סי' קכא סק"ב) במי שציוה לכתוב גט, ואח"כ נעשה שיכור, מותר לסופר לכתוב הגט בעת שכרותו, דהא לר' יוחנן (גיטין ע:) ישן שאינו מחוסר מעשה שפיר דמי. ע"ש. ואמנם בערוה"ש (שם סק"ח) כתב לתמוה על הב"ש, דהא כששתה יותר מרביעית עד שנשתכר אינו מועיל לו לא דרך ולא שינה, וא"כ הו"ל מחוסר מעשה, ולכן חלילה להקל בזה. ע"כ. והו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סי' כב אות א'), וכתב, דבמחכ"ת לא צדק בזה, והאמת כדברי הב"ש, שלא הצריכו רפואה ע"י סיכת שמן ומלח לשיכור אלא כדי לעוררו מיד בתוך זמן שכרותו, אבל גם בלעדי כל תרופה ע"י שהייה ארוכה במדה מספקת יתפכח משכרותו ופג תוקף יינו, כמו שהחוש מעיד, וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מביאת מקדש ה"ה). וא"כ שוב הו"ל אינו מחוסר מעשה, אלא מחוסר זמן הוא, וזמן ממילא קאתי].

הלכות גיטין – סימן קיט – הסיבות המצדיקות כדי ליתן גט


א. מעיקר הדין הבעל יכול לגרש את אשתו אפילו בלא דעתה, ובעל כרחה, בלא שום סיבה. אלא שצריך לה כתובתה במושלם. וכן הוא דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו והאיש אינו מגרש אלא לדעתו ולרצונו.  [במשנה  גיטין  (צ.)  בית  שמאי  אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה, שנאמר, כי מצא בה ערות דבר. וב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ר"ע אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו. וכתב הב"י (ר"ס קיט) שהרי"ף והרא"ש לא פסקו הלכה כמי, ונראה שהטעם לפי שסמכו על המעיין דממילא משמע דהלכה כב"ה לגבי ב"ש, וגם לגבי ר"ע. והרמב"ם בפי' המשנה כתב להדיא דהלכה כב"ה. וכן מבואר בהלכותיו (פ"י מהל' גירושין). וכ"פ מרן בש"ע (שם ס"ו): יכול לגרשה בלא דעתה. הגה, ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדוניתה וכו' וכ"ז מדינא, אבל רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכו'. ובתשו' הרשב"א (סי' אלף רנד) כתב, אין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לשלם כתובתה. ובשו"ת כרם חמר (חאהע"ז סי' צט) הביא מתשו' מהר"י בן צור, שאם האשה חייבת להתגרש א"צ לפרוע כתובתה מיד, אלא תתגרש ותשאר הכתובה חוב עליו, אבל בכל שאר גירושין לא יגרש עד שיפרע לה כל כתובתה במושלם. וכ"ה בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"א (סי' כח וקלה), וח"ב (סי' כ'). וכ"ה בשו"ת ישמח לבב (חאהע"ז סי' כה) שהמנהג פשוט בארצות המערב שהבא לגרש את אשתו "בלי שום טענה" אינו יכול לגרשה עד שיפרע לה כל סכי כתובתה. ע"ש. ונמצינו למדים שהמנהג בארצות המערב לגרש אשה בע"כ בלי סיבה, ורק שצריך לפרוע את כתובתה. ואין זה ענין למה שנתבאר בחו"מ (סי' יב ס"ט) שאין אדם יכול לשלם הקנס ולהפטר מהקנין, דהרי אצל הספרדים לא נהגו מעולם בחרם דר"ג. ולפיכך במקום שאחר כל ההשתדלויות להשפיע על האשה לקבל מרצון את הגט אינם מועילים, ומאחר ובזה"ז א"א לעשות מעשה לגרש בע"כ ממש, על ביה"ד להתיר לבעל לישא אשה אחרת על אשתו, שגם בזה אין המנהג אצל הספרדים לחוש לחרם דר"ג, וראה בזה בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאהע"ז ר"ס א']. 

ב. האיש אינו מגרש אלא לרצונו. [במשנה כתובות (עז.)  ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין וכו', ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן מבואר עוד בב"ב (מח.). והרמב"ם (בפ"א מהלכות גירושין) יליף לה מקרא דוהיה אם לא תמצא חן בעיניו. אך הרשב"א (בבא בתרא שם) יליף לה מקרא "ונתן בידה" מדעתו משמע]. 

ג. אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה. ובעל תשובה שאשתו מסרבת לחזור בתשובה יחד עמו, ואף אינה מוכנה לשמור טהרת המשפחה, צריך להתייעץ ברב תלמיד חכם שיורה לו כיצד לנהוג. [בגמרא גיטין (צ.), טור ושלחן ערוך סימן קיט סעיף ד'. וכתב בבית שמואל שם, דבאשה רעה בדעותיה, שהיא בעלת מריבה, מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון]. 

ד. אשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה. [בברייתא שם. מדכתיב והיתה לאיש אחר, לפי שאין זה בן זוגו של הראשון שהוציא רשעה וזה הכניסה לביתו כדאי הוא למיתה. וכ"ה בש"ע (קיט ס"ה]. 

ה. מה שיש נוהגים בבתי דין באיזה מקומות, שאם באה תביעה לגירושין מצד האשה, וחברי בית הדין רואים שאין דרך לשלום, כותבים בפסק הדין: שהבעל חייב לגרש את אשתו, אף שאין יסוד לחייבו בגט על פי דין תורה, מנהג זה בטעות יסודו, ואסור לעשות כן, ואפילו אם הבעל היה אשם בקטטה שפרצה בינו לבין אשתו, כל שעכשיו הוא מוכן להשלים עמה, אין מקום לכתוב שהוא חייב לגרשה, כשהסירוב בא מצדה. ואפילו בטענת מאיס עלי שיש אומרים שכופין לגרש, לדידן אין לומר לו כן דרך חיוב לגרש, אלא רק דרך עצה טובה. ואף בזמנינו שמבטלים כל מודעות ודיבור המזיק לגט, יש להזהר מלכתוב בלשון כזה, אלא יש לכתוב בפסק הדין שבית הדין פוסק, שהצדדים יתגרשו זה מזה כדת משה וישראל וכו'. ותו לא מידי. ואם היה הבעל רודף אחר אשתו להכותה בסכין שבידו, יש לומר לו שחייב לגרשה.  [הרדב"ז בח"ד  (סימן  פט)  כתב, דמ"ש השואל שאם יזכירו לו שהוא חייב לגרש אפילו בדיבור הוי גט מוטעה, איני רואה את דבריו, כי אפי' לפי סברתו שאינו חייב לגרש לא הוי גט מוטעה, דבשלמא כשהאשה מותרת לו ואנחנו אומרים לו שהוא חייב לגרש, הוא סומך עלינו, ונמצא גט מוטעה, אבל היכא שהאשה אסורה עליו אע"פ שאנחנו אומרים לו חייב אתה ליתן גט, לא הוי גט מוטעה. ע"כ. ומבואר, דכל היכא שהיא מותרת לו, אע"פ שבאיזה מיקרים נראה לביה"ד שהבעל צריך לגרש את אשתו, עכ"פ אין כאן חיוב לגרש, ולפ"ז אין לביה"ד לכתוב שהבעל חייב לגרש, דבא לידי טעות שסובר שע"פ הדין אסור לו להיות דר עם אשתו, והו"ל גט מוטעה. ובשו"ת יביע אומר ח"ב (חאהע"ז סי' י'). האריך בזה וקרא ערער על מנהג ביה"ד במצרים שנהגו כן, דא"כ הו"ל גט מוטעה. וגדולה מזו כתב המשפט צדק (סי' נט) שאפי' אם היה הבעל רודף אחר אשתו להכותה בסכין שבידו, אין כופין אותו לגרש, ואפי' לומר לו שהוא חייב לגרשה. ואף שנראה שהפריז על המדה באופן שרדף אחריה בסכין, מ"מ בלא טעם זה ודאי שיש לחוש משום גט מוטעה. ואפי' בטענת מאיס עלי, אין לומר דרך חיוב לגרשה, וכמ"ש בשיטמ"ק (כתובות סד.) בשם ר"ת. ושלא כרבינו ונה שאומרים לו שאם לא יגרש מותר לקראו עבריין]. 

ו. אם הבית דין רואים שיש צורך לתת גט, ולא לעשות שלום בית בין בני הזוג, יש להקל במקום עיגון לתת גט על ידי פיוס במעות. [דבזה זביני זביניה]. [בגמרא ב"ב (מח.) מבואר,  דתליוהו וזבין זביניה זביני, וכן תלויה וקדיש קדושיו קידושין. ומבואר מפי' רשב"ם שם (ד"ה התם נמי), שגם בגט תלויהו וגריש גרושיו גירושין, שכתב שם, דבגט לא מפסיד מידי, דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו, דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו, וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים, לא מפסיד כלום. ע"כ. והן אמת דהמהרח"ש (דף כב) כתב דהיינו דוקא בגט מעושה כדין, משום דבלא"ה לא תעמוד אצלו, אבל בכופין אותו שלא כדין לא שייך לומר כן, דאדרבה תעמוד אצלו בעל כרחה, ואם לאו מורדת היא ותפסיד מזונותיה, ע"ש. מ"מ נראה שזהו כשלא היה חרם דרבינו גרשום, שהבעל היה יכול לישא אשה אחרת, אבל עכשיו אפי' למ"ד דבמקום מורדת לא תיקן רבינו גרשום, מ"מ הדבר בלתי אפשרי, הן מצד דינא דמלכותא, הן מצד שלא נשמע כן מעולם. וא"כ כמו שהיא מעוגנת גם הוא מעוגן, ולא תוכרח כלל לעמוד אצלו. ולכן אם הוא בענין שאשתו שונאתו, וברור שלא תעמוד אצלו, שפיר י"ל דמהני טעמא דרשב"ם דגט חשיב כזביני, ואין הגט בטל מדאורייתא, ובהצטרף הטעם שע"י זה מרויח שיוכל לישא אשה אחרת שתחפוץ בו, אז יש לומר בודאי דחשוב כתליוה וזבין דזביניה זביני. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאהע"ז סי' כ' אות לב). ע"ש].

קצת מדיני כתובות


א.המגרש את אשתו קודם השמיטה, ועדיין לא הספיק לשלם לה את סך כתובתה, אין כתובתה נשמטת. ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה משמטת. [חופה וקידושין עמוד תכא]. 

ב. כבר נתבאר לעיל [פרק ה' סעיף יא] שאין לכתוב בכתובה של הספרדים "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא", ויש אומרים שאם כתב דחזו ליכי מדאורייתא, אין תוקף לכתובה, וכתובה פסולה היא. ולדינא, בעל ספרדי שעבר וכתב בכתובה "דחזו ליכי מדאורייתא", הבעל או היורשים שהם המוחזקים יכולים לטעון קים לי כסברת הפוסקים שגובה מכסף מדינה. [חופה וקידושין עמוד תכב]. 

ג. כתובת אשה נגבית מהזיבורית. והמוחזק יכול לטעון קים לי כסברת האומרים שאפילו אם כתובה מן התורה, אעפ"כ גובה מזיבורית. ויש אומרים שאם כתב מן שפר, גובה מעידית. [חופה וקידושין עמוד תכג]. 

ד. אף בזמן הזה שהחתן מקבל בקנין על כל השעבוד שבכתובה, אין חיוב המזונות מהבעל לאשה אלא מדרבנן, אף על פי שנזכר בכתובה: "אנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין" וכו'. שאין דעתו להשתעבד אלא לפי מה שחייבוהו חכמים ותו לא. [חופה וקידושין עמוד תכד]. 

ה. הבא להתגרש מאשתו, ואשתו הוציאה כתובתה שכתוב בה סכום גדול, והבעל טוען שמבלי ידיעתו נרשם סך גדול בכתובתה, כי המסדר קידושין עשה יד אחת עם חמיו וכתבו עליו סכום גבוה יותר ממה שהוסכם עליו בעל פה, ובעת החופה מרוב טרדתו עם הקרואים לא שם לבו למה שכתוב בכתובה וחתם עליה מבלי משים, והאשה מכחישה כל זה, ודורשת כל סכום כתובתה, העיקר להלכה שעל הבעל לשלם כל סכום הכתובה במילואו, ואינו נאמן לומר שלא ידע מה היה כתוב בה בשעה שנתחייב וחתם יחד עם עוד שני עדים. [חופה וקידושין עמוד תכח]. 

ו. חתן שבא לפני בית דין למחרת חתונתו, וטען בפני הכלה שנישאת לו בחזקת בתולה, שלא מצא לה בתולים, ומקחו מקח טעות, והיא אינה מודה ואינה מכחישה, אלא שותקת, ורצון הבעל לגרשה בלי כתובה, העיקר לדינא שאינו יכול לפטור עצמו אלא מעיקר הכתובה, אבל חייב לשלם לה את סך תוספת הכתובה. ומכל מקום רשאי הבעל לטעון שתשבע שאין דבריו נכונים, ותטול התוספת. ואז אם אינה נשבעת פטור. אבל אם אינו טוען כן, אין אנו טוענים לו, וישלם לה תוספת כתובתה. [חופה וקידושין עמוד תכח]. 

ז. בענין הנ"ל. אם עמדו מתווכי שלום והשלימו בין הצדדים, ורוצה הבעל לקיימה, אין להצריך לחזור ולקדשה בקידושין אחרים. ואף מותר לעשות שלום בין הבעל ואשתו, אף שיש לחוש שנבעלה בנדתה בזמן שהיתה בתולה, (שאילו היה באונס היה לדבר קול) שלא נחשדה להכשיל אלא לזה שרוצה לעבור על איסור נדה. [חופה וקידושין עמוד תכט]. 

ח.אף המתייחד בזמן הזה, יש לו טענת בתולים, כיון שאינן טובלות, וכל שאין הוא מודה שנבעלה על ידו, אין מחשידים אותו על איסור נדה, [שהחשוד על איסור קל לא נעשה חשוד על איסור חמור]. [חופה וקידושין עמוד תכט]. 

ט. אף ששטר כתובה ביד האשה, ועשוי ליגבות בו, לא אמרינן ביה כל העומד ליגבות כגבוי דמי, ויכול הבעל לטעון קים לי, במקרה שיש מחלוקת בפוסקים ככל מוחזק.[חופה וקידושין עמ' תל]. 

י. כשהבעל טוען שרוצה לעלות לארץ ישראל, והאשה מסרבת, אין להפסידה כתובתה, אלא אם כן היה הבעל ירא ה' ומוחזק בכשרות וברור לנו שכוונתו לשם שמים, וגם לא נשמע שהיתה מריבה בינו לבין אשתו, אבלאם חסר אחד מתנאים אלו אין לדון האשה כמורדת לענן להפסידה כתובתה ושאר זכויותיה. [חופה וקידושין עמוד תל]. 

יא. אלמנה שתבעה כתובתה עיקר ותוספת בלבד, אף שהשאירה נדונייתא, הפסידה מזונות, וכמ"ש בש"ע, ואינה יכולה לטעון קים לי כהסוברים דהיא הנחשבת מוחזקת, ואין להוציא ממנה. [חופה וקידושין עמוד תלא]. 

יב. אלמנה שמחלה כתובתה ליורשים, אין לה מזונות, ואינה יכולה לומר קים לי כהפוסקים דסבירא ליה שהיא המוחזקת בנכסים ויש לה מזונות. [חופה וקידושין עמוד תלב]. 

יג. אם הלך בעלה למדה"י ושהתה עד שבא, הוא אומר הנחתי מזונות והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר, וישאר החוב עליה. ויתומים שאמרו נתנו לאלמנה מזונותיה, והיא אומרת לא נטלתי, נשבעת האשה שבועת היסת, [ואינה צריכה להישבע בנקיטת חפץ], וכמ"ש בשלחן ערוך. [חופה וקידושין עמוד תלג]. 

יד. אלמנה שאין שטר כתובתה בידה, ובאה לגבות למזונותיה, יש אומרים שיכולה לטעון קים לי כהסוברים שהיא הנחשבת למוחזקת בנכסים, ויש לה מזונות, ומוציאין למזונותיה מנכסי היתומים. ויש אומרים דטעינן ליורשים קים לי כהסוברים שאין לה מזונות, דשמא מחלה כתובתה, שאז אינה נחשבת כמוחזקת בנכסים. [חופה וקידושין עמוד תלה]. 

טו. אפילו להפוסקים דס"ל דשארה וכסותה מדרבנן, אם התנה הבעל בעת הנישואין, כיון שהוא בדבר שבממון, התנאי קיים, ואין לה שארה וכסותה. ורק בכתובה עשו חכמים חיזוק דבריהם והתנאי בטל. [חופה וקידושין עמוד תלה].

טז. מי שנשבע שלא לתת שאר וכסות לאשתו, אף להסוברים דמזונות הבעל לאשתו הוא חיוב מדרבנן, לא חלה שבועה עליו, מאחר והוא משועבד לאשה. [חופה וקידושין עמוד תלו]. 

יז. הבעל יכול לטעון קים לי כדעת הסוברים דמזונות מדרבנן, שאין הכרח בדעת מרן בזה, ואדרבה משמע יותר דס"ל דמזונות מדרבנן. [חופה וקידושין עמוד תלז]. 

יח. חיוב המזונות של הבעל לאשתו, הוא חיוב מתחדש מידי יום ביומו, ולפיכך כשיש ספק אם הוא חייב במזונותיה או לא, אין הבעל חייב לשלם, ועליה להביא ראיה לחייבו. [חופה וקידושין עמוד תלז]. 

יט. אף למאן דאמר דמזונות מן התורה, האשה ניזונית מפירות שביעית של בעלה, שאינו כמשלם חובו מפירות שביעית. [חופה וקידושין עמוד תלח]. 

כ. אם אין הבעל יכול לתת מזונות לאשתו, אף לחם, והוא מסיבת אונס כגון חולי וכדו', אין כופין אותו בשוטים כדי שיגרשנה, אלא כופין אותו בדברים בעלמא להוציאה. אבל אם אינו מפרנס את אשתו, ואינו מסיבת אונס, כגון שאינו רוצה להשתכר בשביל להרויח, כופין אותו בשוטין כדי שיגרשנה. [חופה וקידושין עמוד תלט]. 

כא. כשהאשה טוענת טענות הנראות מספיקות לעזיבתה את דירת בעלה, ותובעת מזונות מבעלה, והבעל מכחיש מכל וכל טענות האשה, על האשה להביא ראיה לדבריה כדין המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל עוד לא הוכיחה טענותיה בעדים, אין להוציא ממון למזונותיה מן הבעל המוחזק. שהעיקר הוא שהבעל נחשב מוחזק במזונות אשתו. ואין האשה נחשבת למוחזקת, כאלמנה. [חופה וקידושין עמוד תמ]. 

כב. זוג שעשו ביניהם "נישואין אזרחיים", ואחר כך התגלע סכסוך בין האיש והאשה, ובית הדין מבקש לערוך ביניהם גט לחומרא, והאשה מסרבת לקבלת הגט, ותבעה מזונות מהאיש, אין לבית הדין לפסוק מזונות, ואין להם להוציא ממון מהבעל, שהגט שאנו עורכים בנישואין אזרחיים אינו אלא לחומרא בעלמא, אבל אין ביה"ד רשאי להחמיר ולהוציא מהמוחזק. [חופה
וקידושין עמוד תמא]. 

כג. אשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאה לגבות למזונותיה, אף למאן דאמר דמזונות מדרבנן, אינה צריכה להביא את כתובתה, שדוקא באלמנה הצריכו כן, משום טעינן ליורשים (ולא משום דמזונות באלמנה מדרבנן). [חופה וקידושין עמוד תמג]. 

כד. מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים ביד אחר, והאשה תבעה כלים אלה בשביל מזונותיה, והנפקד החזיר הכלים לבעל, לאחר שתבעתו האשה לדין, כתב הרמ"א שחייב לשלם לה. ויתכן שאם נאמר דחיוב המזונות לאשה הוא מדרבנן, אינו חייב לשלם לה. [חופה וקידושין עמוד תמד]. 

כה. אשה שהלך בעלה למדינת הים ולותה למזונותיה, ואחר כך תבעה מבעלה שישלם החוב, והבעל טוען שלפני לכתו למדינת הים שילם לה למזונותיה, הבעל נאמן בטענתו, ואין מוציאים מידו. (עד שתביא ראיה שלא הניח מעות למזונותיה). [חופה וקידושין עמוד תמד]. 

כו. אשה שהלך בעלה למדינת הים ולותה בלא עדים ואכלה למזונותיה, אין הבעל חייב לשלם, שדוקא כשלותה בעדים נאמנת. [חופה וקידושין עמוד תמה]. 

כז. אשה שהלך בעלה למדינת הים ולותה למזונותיה, ואחר כך מחלה לבעלה, אין למלוה כלום. [חופה וקידושין עמוד תמו]. 

כח. אם יש לבעל, בעל חוב, ובאים האשה ובעל החוב לגבות, זה בא בחובו וזו באה בטענת מזונות, אף למאן דאמר דמזונות דאורייתא, בעל חוב קודם. [חופה וקידושין עמוד תמז]. 

כט. בעל שאומר לאשתו צאי מעשי ידיך למזונותיך, יכול לפטור עצמו מרפואה שאין לה קצבה, אבל חייב לרפואתה ברפואה שיש לה קצבה. [חופה וקידושין עמוד תמח]. 

ל. אשה שאינה יושבת תחת בעלה, אין לה מזונות אף כדי ברכת הבית [דהיינו אף דמי מזונות משותפות שהם פחותים יותר ממזונות של יחיד]. והיינו שהמניעה ממנה, אבל אם המניעה ממנו, אף שאינה דרה עמו, ולותה למזונותיה, צריך לשלם. [חופה וקידושין עמוד תמט]. 

לא. אשה שיש לה קטטה עם בעלה, ואינה דרה עמו, ויש ויכוח ביניהם אם הדבר בא באשמת הבעל או האשה, ואי אפשר לעמוד על הדבר, הבעל נשבע שבועת היסת שהמניעה באה ממנה, ונפטר ממזונות. [חופה וקידושין עמוד תנ]. 

לב. אשה שטענה בבית דין בפני בעלה שהוא בא עליה בנדתה, ובאה בטענה זו כדי לכופו לגרשה ולתת לה כתובתה, ולחייבו במזונות, העיקר לדינא שאין להוציא מזונות על פי טענה כזו. [חופה וקידושין עמוד תנא]. 

לג. אשה שיצאה מביתה, ולטענת הבעל עשתה זאת בהשפעת קרוביה, והאשה תובעת גט ואינה חפצה לחזור לבעלה. והבעל מבקש שתחזור אליו, אם לאחר שבי"ד יתן לאשה שהות המתנה של חודש ימים, והאשה תשאר בסירובה לחזור לבעל, יש לבי"ד לפסוק לפטור את הבעל ממזונותיה, דאף בלא הכרזה והתראה נחשבת האשה למורדת, כל שהמניעה לשלום בית בא ממנה, כשהיא הלכה מביתה. [חופה וקידושין עמוד תנא]. 

לד.כשם שהאדם חייב במזונות אשתו אף אם אינו אמוד, וגם כאשר האשה יש לה להתפרנס משלה, כך במזונות בניו הקטנים עד שש שנים חייב לפרנסם אף כשיש להם נכסים, ואף על פי שמזונות בניו לכולי עלמא הם מדרבנן. [חופה וקידושין עמוד תנג]. 

לה. תקנת הרבנות הראשית כאן בארץ ישראל לחייב את הבעל בתשלום מזונות לבניו עד גיל חמש עשרה שנה. וכן נוהגים על פי זה בבתי הדין כאן באר"י. [חופה וקידושין עמוד תנד]. 

לו. בני בנים אינם כבנים לענין מזונות, ורק מדין צדקה צריך לפרנסם, כשאין להם מי שיפרנסם. [חופה וקידושין עמוד תנו]. 

לז. אף במזונות שנקבעו לפי כבודו וכבודה, ושיש אומרים שהוא מדרבנן, גם בזה אם נדר שלא לתת לה מזונות, אין הנדר חל, וחייב במזונותיה לפי כבודו ולפי כבודה. [חופה וקידושין עמוד תנז]. 

לח. בעל שציוה לתת לאשתו כל המלבושים שלה, אף מנעלים בכלל, שהמנעל בכלל לבוש לענין זה. [חופה וקידושין עמוד תנז]. 

לט. אשה שברחה מבית בעלה בטענה שהוא מכה אותה תדיר, והבעל טוען שעושה כן מאחר שהיא מקללתו בפניו, אין הבעל נאמן לדונה כמורדת. ועם כל זה על האשה להוכיח בעדים שהבעל הוא שמתחיל במכותיו, כדי לחייבו במזונות, ואם עדיין לא הוכיחה טענתה זו, אין לחייב הבעל במזונות. [חופה וקידושין עמוד תנט]. 

מ. אף על פי שאשה שמחלה על עונתה הויא מחילתה מחילה, אם חזרה בה מחוייב בעונתה חיוב גמור, שאין המחילה מועילה אלא לזמן שמוחלת, ובאותה שעה. [חופה וקידושין עמוד תנט]. 

מא. מה שאמרו התלמידים יוצאים שלא ברשות לתלמוד תורה ג' שנים, הוא לאו דוקא, דאפילו טובא נמי. [חופה וקידושין עמוד תס]. 

מב. מה שהצריכו התראה והכרזה ד' שבתות במורדת, אינו אלא במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, אבל במאיס עלי אין צריך התראה והכרזה כלל. ואף בבעינא ליה ומצערנא ליה לא נהגו עכשיו בהתראה והכרזה כלל. [חופה וקידושין עמוד תסא]. 

מג. בדין הטוענת "מאיס עלי", ודורשת לכוף את בעלה ליתן גט, והביאה עדים שנישואיה בחוץ לארץ היו בעל כרחה, ואביה איים עליה במכות אם לא תלך לחופה, ולא מצאה מנוח לכף רגלה בבית בעלה כי ם זמן מועט מאד, וזה קרוב לעשר שנים שהיא חיה בנפרד ממנו, והבעל מסרב לגרש, יש לכפות את בעלה לתת גט עד שיאמר רוצה אני.[חופה וקידושין עמ' תסא]. 

מד. מי שבא לגרש את אשתו בטענת בגידה, והאשה מכחישתו, אין האשה נחשבת כמוחזקת לחייבו בשל חזקה זו במזונות. [חופה וקידושין עמוד תסב]. 

מה. אף על פי שעלתה הסכמה בין האיש והאשה שלא יפדנה אם תשבה, והוא לא יאכל פירות שלה, חייב לפדותה, כדי שלא תטמע בין הגויים. [חופה וקידושין עמוד תסב]. 

מו. אשה שעזבה את בעלה, והלכה לדור בדירה נפרדת, או בבית אביה, מבלי לתת טענות מספיקות ומשכנעות לצעדה זה, וטוענת שהוריו של בעלה מצערים אותה ודורשת לחייבו בדמי רפואתה כי אשה חולנית היא, והבעל דורש שתחזור לביתו ורק אז ישלם לה רפואתה, העיקר לדינא דאין הבעל חייב ברפואתה, בין ברפואה שיש לה קצבה ובין ברפואה שאין לה קצבה, שכל שאין לאשה הוכחות מספיקות לטענתה, יכול הבעל לטעון שאינו נותן לה רפואתה אלא אם כן היא דרה עמו בביתו. וכל זה כאשר האשה יכולה לקום ממשכבה מידי פעם, לבשל ולעשות צרכי הבית, אבל אם היא חולה ממש שאינה יכולה לשמשו כלל, חייב לרפאותה, אפי' אינה יושבת עמו. [חופה וקידושין עמוד תסב]. 

מז. מעיקר הדין יכול הבעל לומר לאשתו שחלתה, הרי כתובתך וגיטך ורפאי את עצמך, גם ברפואה שיש לה קצבה, דהבעל יכול לטעון קים לי כמאן דאמר שחיוב רפואה הוא מידי יום ביומו. [חופה וקידושין עמוד תסג]. 

מח. אשה שחלתה ואחר כך גירשה בעלה וטרם פרע כתובתה, אף על פי שמן הדין אינו חייב לרפואתה, מאחר וגירשה כבר, מכל מקום משורת דרך ארץ כל שטרם פרע כתובתה ירפאנה. [חופה וקידושין עמוד תסה]. 

מט. אשה האומרת לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, חייבת לעשות לבעלה צורכי הבית, כגון בישול ואפיה, כיבוס ונקיון. [חופה וקידושין עמוד תסו]. 

נ.אף למאן דאמר דמזונות האשה מדרבנן, אם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הרי כל מעשה ידיה קדוש, וכמ"ש בש"ע. [חופה וקידושין עמוד תסז]. 

נא. אלמנה שתבעה כתובתה מחמת אונס, אינה יכולה לומר קים לי כהסוברים דיש לה מזונות, כיון שהנכסים בחזקתה, דדוקא ביתומים מודים שיש לה מזונות, וטוענים שפרעו לה, אמרינן דנכסים בחזקתה, ויש לה מזונות, מה שאין כן הכא. [חופה וקידושין עמוד תסז]. 

נב. המנהג פשוט שהבנות הרווקות מהלכות בגילוי ראש ברשות הרבים, ואין דרכן מעולם לכסות ראשן קודם הנישואין. [חופה וקידושין עמוד תסח]. 

נג. מצד הדין ועיקר ההלכה מותר לאשה נשואה ללכת בגילוי שערות ראשה בביתה ובחצרה, אפילו בפני בני ביתה, ורק בחצר הפתוח לרבים יש להחמיר. אך ממדת חסידות טוב להחמיר, וכמאמר חז"ל "מימי לא ראו קורות ביתי שערות ראשי" וכן דעת הזוהר הקדוש. [חופה וקידושין עמוד תע]. 

נד. אשה העוברת על דת משה ויהודית בזמן הזה, וכגון שהולכת בלי כיסוי ראש ובזרועות מגולים, ורוצה בעלה לגרשה בלי כתובה, אם הוא טוען כן בתום לב, מחמת יראת ה' שבלבו, והוא מוחזק בכשרות, וטוען כך בלי סכסוכים ומריבות אחרות, רשאי לטעון טענה כזאת כדי לגרשה בעל כרחה בלי כתובה, גם בזמן הזה, ולאחר התראה כדת. אבל הטוען כך מתוך קטטה ומריבה לאו כל כמיניה להוציאה בעל כרחה ולהפסידה כתובתה, שאין לתת יד לפושעים שיבואו להתעולל עלילות ברשע על נשותיהן, ולהשתמש בדיני תוה"ק למלאת תאותם השפלה, וטוען כך דשמא עיניו נתן באחרת. והכל לפי ראות עיני הדיין. ומכל מקום בודאי שעל בית הדין להוכיח האשה בלשון קשה בתוך הרכה, ולהזהירה שמכאן ולהבא תתנהג בכיסוי הראש ובבגדי צניעות. ואם לא תאבה להיטיב דרכיה יאיימו עליה ויגלגלו עמה בכל אשר בכוחם. אולם אם בכל זאת האשה תסרב לשמוע בקול מורים, ונראה לבית הדין שהבעל מוכן להשלים עמה אם תתנהג בצניעות כדת, יש לקנסה בכתובתה ובמזונותיה. אבל אם אין פני הבעל לשלום, ורק מחזיק בטענה זאת לגרשה בעל כרחה בלי כתובה, נראה שאין לקנסה כלל. [ואם גם הוא נוהג שלא בדרך התורה, ואוכל מאכלות אסורות וכדומה, ברור שלא הפסידה כתובתה]. [חופה וקידושין עמ' תעא]. 

נה. כשהבעל והאשה היו חפשים בזמן נישואיהם, ושוב עברה על הבעל רוח טהרה וחזר בתשובה שלמה, יכול לדרוש בכל תוקף מאשתו להתנהג כבנות ישראל הכשרות והצנועות, ושלא תצא לרשות הרבים וראשה פרוע, וכל שכן בתלבושת פרוצה, ואין האשה יכולה לטעון סברת וקיבלת, ועל דעת כן נישאתי לו, שאף הוא ישיב אמריו, שאין לך דבר העומד בפני התשובה, ולכן אם תסרב האשה לחזור בה ולהתנהג מכאן והלאה בצניעות, יכול לגרשה בלי כתובה, לאחר התראה כדת. [חופה וקידושין עמוד תעב]. 

נו. ומכל מקום איש ואשה שיש מריבה ביניהם לא על רקע דתי, והאשה יוצאת לרשות הרבים וראשה פרוע ובלי שרוולים, יש מקום להתיר לעשות שלום בין הזוג, ולא אמרינן "גרש לץ ויצא מדון", כי מאחר דלא שמיע להו איסורא כל כך בזמן הזה, ומה גם שיש נשים שהולכות כן מפני שמתביישות מחברותיהן, וכיונה פותה אין לב, אין להן אומץ להתגבר על יצרן בזה. [חופה וקידושין עמוד תעו]. 

נז. אף שהעוברת על דת משה ויהודית, צריכה התראה, אם מכשילתו באיסור נדה, לא בעיא התראה. [ובזמן הזה שהדבר קל בעיני ההמון ודמי להו כהיתרא, התראה מיהא בעי]. וכשטוען זאת מתוך מריבה וקטטה, ליכא למ"ד שיפסידנה כתובתה משום כך בלא התראה. ומכ"ש היכא שאינו מוחזק לאיש כשר וירא ה'. [חופה וקידושין עמוד תעג]. 

נח. אשה שמחללת שבת במזיד, ואפילו בצינעא, או שעוברת על איסור כרת, אף על פי שאינה מכשילה את בעלה, רשאי בעלה להוציאה בלי כתובה, כשטוען על כך באמת ובתמים, מאחר שבאיסור כרת יש סכנה גם לזרעם ח"ו, והוא כדין האשה הנודרת ואינה מקיימת. [חופה וקידושין עמוד תעד]. 

נט. גם אשה האומרת לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, והיא אוכלת חלב ודם וכדו', חייב בעלה לגרשה, אף על פי שאינה מאכילתו. ולענין כתובה, לדידן כל שלא האכילתו ממש יש לה כתובה. [חופה וקידושין עמוד תעד]. 

ס. אשה שאכלה חלב או חמץ בפסח, או שחיללה שבת, אף שעשתה כל זה בצינעא, ודורשת לחייב את בעלה בתשלום כתובתה, הדבר פשוט שאף שעשתה בצינעא ולעצמה, יכול הבעל להפטר מתשלום כתובתה. [חופה וקידושין עמוד תעה]. 

סא. איש ואשתו שחזרו בתשובה, אף שקודם לכן היתה עוברת על דת משה ויהודית, עם כל זה לא הצריכו לכתוב כתובה אחרת. [חופה וקידושין עמוד תעו]. 

סב. אף על פי שאשה העוברת על דת משה ויהודית אינה אסורה על בעלה, מכל מקום נקטינן לדינא כדעת מרן השלחן ערוך דעל כל פנים יש מצוה לגרשה. [חופה וקידושין עמוד תעו]. 

סג. ההתראה שמתרים באשה העוברת על דת משה ויהודית צריכה להיות גם בכך שיאמרו לה שאם תעשה כן "תפסיד כתובתה". והדבר ברור שמהני תשובה לעוברת על דת משה ויהודית [ומותר לקיימה]. [חופה וקידושין עמוד תעח]. 

סד. בעל ואשה שבאו לבית הדין מספר פעמים להתגרש, כי הבעל עני וביש גדא, ואינו מביא לחם לפי הטף, ובכל פעם התאמץ בית הדין לסדר שלום ביניהם, והנה פעם אחת הופיעו שוב בבית הדין, והאשה פרצה בבכי, ואמרה שהיא טמאה ואסורה לבעלה, כי אח בעלה נכנס לילה אחד לביתה בזמן שבעלה היה מחוץ לעיר, והתנפל עליה ובעל אותה לאונסה, וסגר במו ידיו את פיה שלא תצעק לשכנים (והיא חשבה שאף באונס נאסרה על בעלה) ואח הבעל הכחיש זאת בכל תוקף, ומתחלה אמר בעלה שהוא מאמין לה, ואחר כך התחרט ואמר שחושש שאומרת כן כדי שיגרשנה ותתפטר ממנו, העיקר בזה להלכה, להתיר את האשה לבעלה, ואין לחייבו לגרשה. [חופה וקידושין עמוד תעח]. 

סה. יש אומרים שחיוב כבוד האשה לבעלה הוא מן התורה, ויש חולקים וס"ל שאינו אלא מדרבנן. [חופה וקידושין עמוד תעט]. 

סו. מה שאמרו שהנושא אשה בשביל ממון אין זיווגו עולה יפה, הוא דוקא כשמעגן עצמו או את בת זוגו בשביל הממון, ובשביל הרהורי עבירה, הא לאו הכי אין בזה קפידא כלל. וכן בנושא אשה לשם נוי, שרק אם מעגן עצמו החמירו בזה. [חופה וקידושין עמוד תפ].

« העמוד הקודםהעמוד הבא »